אוקיי, אז אני יושב כאן, בבית, וכותב, יומיים לפני יום הולדתי התשעה עשר. למה אני בבית ולא במכינה? פשוט מאוד. בגלל שאני חולה.
אוקיי, אז אני חולה, אני בבית, ואני בן שמונה עשרה שנים ושלוש מאות ששים ושלושה ימים. זהו המצב לאשורו, נכון לרגע זה.
עולה בדעתי כי אולי המצב לאשורו ברגע זה לא מעניין במיוחד, וכי אולי רצוי שאתאר את המצב כפי שהיה לאשורו במשך הזמן שעבר מאז פרסמתי כאן לאחרונה.
טוב, בסוף השבוע האחרון ראיתי אווטאר עם חברים, ואז הלכנו למסיבת יום ההולדת של אראל. פגשתי שם את חנה מהמכינה. היה כיף.
ביום חמישי שלפני סוף השבוע היה לנו יום עיון, או סדנה, או משהו בסגנון, עם פוליטיקאים אמיתיים שבאו ודיברו איתנו. שאלתי אותם שאלות והייתי מרוצה מעצמי, אבל לקראת סוף היום כבר לא יכולתי לחכות, ורציתי רק לחזור הביתה. למה? כי כבר אז הייתי חולה, וכי ביום רביעי החלפנו בין הדירות.
כן. יום רביעי. שמונה וחצי בערב, שעה אבסורדית בעליל, ביום לא הגיוני. אחרי שבצהריים הודיעו לנו על החלוקה החדשה לדירות, בשמונה וחצי הגיעה השעה לעבור מהלכה למעשה. וכאן מגיע הפיצוץ. ויכוחים, צעקות ודמעות פשטו בכל המכינה. לי נוספו על כך גם מחלה, תורנות, וחובותיי כגזבר המכינה.
בקיצור, היה רע. אנשים אחרים סבלו, ועובדה זו הובילה באופן ישיר כמו גם עקיף לכך שגם אני סבלתי. מאז לא הייתי במכינה בגלל המחלה, ואני באמת מצטער על כך. אני צריך לחזור, ולהיות חלק מתהליך ההתאוששות הקולקטיבי.
ועל הצד החיובי יותר: בסוף השבוע שעבר, השתכרתי! :) סמיילי. הוא מחייך. דבר זה בא כדי להעביר שאני מאוד מרוצה מעצמי, ושמח לבשר לכם על כך.
אני ואלירן קנינו ביחד בקבוק ארק, והלכנו למסיבה אצל הבריטים. כן, איפה שחנה גרה.
כשהגענו גיליתי שחנה כבר הלכה לישון, אבל ניחא. אני ואלירן התיישבנו לשולחן והתחלנו לשתות.
הדבר הראשון שגיליתי, זה שארק זה משקה דוחה.
הדבר השני שגיליתי, זה שאני ואלירן, לבדנו, סיימנו בקבוק ארק שלם.
הדבר השלישי שגיליתי, זה שגם אחרי זה, אני לא כל כך שיכור. אני אגיד לכם כבר עכשיו, התגלית האחרונה היא סתם טעות.
עלינו לגג. מצאנו את פות.
אוקיי, ראוי להסביר. פות הוא כלב. למה קוראים לו פות? מעיין. למי שמכיר את מעיין, הכל ברור עכשיו, ולמי שלא, המשפט הזה אמור היה כבר להבהיר לכם את הרעיון.
וכעת להסבר קצת יותר ענייני של עלילות הכלב: ביום שלפני אותה מסיבה, הווה אומר, יום חמישי, שאני בטוח שהיה לו איזשהו תאריך שהתאים לו, אבל אני לא זוכר אותו ומתעצל לבדוק, עקב אחרי שניים מעמיתי למכינה, מעיין וגלעד, כלב. גור כלבים, אם לדייק. אני לא בטוח מאיפה בדיוק הוא עקב אחריהם, אבל הוא הגיע איתם עד למכינה, שם הם השקו והאכילו אותו, וסידרו לו מקום לישון בגינה. הוחלט שנשאיר לו את השער פתוח, ואם הוא עדיין יהיה איתנו בבוקר, נאמץ אותו.
ואז מצאנו אותו אצל הבריטים. בעצם, אין ממש פואנטה לסיפור הזה.
אז, איפה היינו? אה, כן, בדיוק התחלנו לדבר בגוף רבים במקום יחיד בלי שום סיבה ברורה. ולפני זה, סיפרתי שעליתי לגג, בעוד האלכוהול עושה את דרכו במחזור הדם שלי.
הדבר הרביעי שגיליתי, הוא שלרקוד שיכור זה כיף לא נורמלי.
אלירן המליץ לי להיות רקדן. זה רעיון מעניין. אני לא יודע איך או מתי אני אמור לנסות את זה, אבל על הנייר זה נשמע טוב. באמת, מה אפשר להגיד? זה כיף כשאומרים לך שאתה צריך להיות רקדן. יש בזה מן המחמאה, אין מה לעשות.
אז, אני ואלירן דיברנו, ומתישהו (עכשיו כבר קשה לזכור מהלך אירועים רציף,) הגיעה חנה. דיברנו והיה כיף. לי, לפחות.
בעצם, השאלה היא, למה לעזאזל אני מוסר את המאורעות כמו דו"ח מחורבן?
התחבקנו על הגג. הייתי שיכור, ואמרתי את זה. חשבתי שאני יחסית מודע לעצמי, ואמרתי גם את זה. תיארתי לעצמי שאלה מסוג הדברים ששיכורים אומרים, ואמרתי גם את זה. היה מאוד כיף, בסך הכל.
וכעת נדלג הלאה, לשלב שבו אני מתחיל להקיא. מן הראוי לציין שאלירן הקיא ראשון. אני ניצחתי. אלירן אמור להיות השתיין הגדול, הבליין מנתניה, הגבר הגברי ו... אתם מבינים את הרעיון. אבל אני ניצחתי.
כמובן, ניצחון זו דרך מעניינת לתאר אותי, רכון מעל פח, מקיא, ומחטיא אותו לחלוטין.
אני חזרתי, אלירן נשאר לישון. כשהגעתי למכינה, הקאתי עוד. חבריי לדירה היו מאוד נחמדים, טיפלו בי, והכריחו אותי להתקלח.
ולפני זה? אני כבר לא זוכר. אולי ברשומה הבאה.
אוקיי, אז אני חולה, אני בבית, ואני בן שמונה עשרה שנים ושלוש מאות ששים ושלושה ימים. זהו המצב לאשורו, נכון לרגע זה.
עולה בדעתי כי אולי המצב לאשורו ברגע זה לא מעניין במיוחד, וכי אולי רצוי שאתאר את המצב כפי שהיה לאשורו במשך הזמן שעבר מאז פרסמתי כאן לאחרונה.
טוב, בסוף השבוע האחרון ראיתי אווטאר עם חברים, ואז הלכנו למסיבת יום ההולדת של אראל. פגשתי שם את חנה מהמכינה. היה כיף.
ביום חמישי שלפני סוף השבוע היה לנו יום עיון, או סדנה, או משהו בסגנון, עם פוליטיקאים אמיתיים שבאו ודיברו איתנו. שאלתי אותם שאלות והייתי מרוצה מעצמי, אבל לקראת סוף היום כבר לא יכולתי לחכות, ורציתי רק לחזור הביתה. למה? כי כבר אז הייתי חולה, וכי ביום רביעי החלפנו בין הדירות.
כן. יום רביעי. שמונה וחצי בערב, שעה אבסורדית בעליל, ביום לא הגיוני. אחרי שבצהריים הודיעו לנו על החלוקה החדשה לדירות, בשמונה וחצי הגיעה השעה לעבור מהלכה למעשה. וכאן מגיע הפיצוץ. ויכוחים, צעקות ודמעות פשטו בכל המכינה. לי נוספו על כך גם מחלה, תורנות, וחובותיי כגזבר המכינה.
בקיצור, היה רע. אנשים אחרים סבלו, ועובדה זו הובילה באופן ישיר כמו גם עקיף לכך שגם אני סבלתי. מאז לא הייתי במכינה בגלל המחלה, ואני באמת מצטער על כך. אני צריך לחזור, ולהיות חלק מתהליך ההתאוששות הקולקטיבי.
ועל הצד החיובי יותר: בסוף השבוע שעבר, השתכרתי! :) סמיילי. הוא מחייך. דבר זה בא כדי להעביר שאני מאוד מרוצה מעצמי, ושמח לבשר לכם על כך.
אני ואלירן קנינו ביחד בקבוק ארק, והלכנו למסיבה אצל הבריטים. כן, איפה שחנה גרה.
כשהגענו גיליתי שחנה כבר הלכה לישון, אבל ניחא. אני ואלירן התיישבנו לשולחן והתחלנו לשתות.
הדבר הראשון שגיליתי, זה שארק זה משקה דוחה.
הדבר השני שגיליתי, זה שאני ואלירן, לבדנו, סיימנו בקבוק ארק שלם.
הדבר השלישי שגיליתי, זה שגם אחרי זה, אני לא כל כך שיכור. אני אגיד לכם כבר עכשיו, התגלית האחרונה היא סתם טעות.
עלינו לגג. מצאנו את פות.
אוקיי, ראוי להסביר. פות הוא כלב. למה קוראים לו פות? מעיין. למי שמכיר את מעיין, הכל ברור עכשיו, ולמי שלא, המשפט הזה אמור היה כבר להבהיר לכם את הרעיון.
וכעת להסבר קצת יותר ענייני של עלילות הכלב: ביום שלפני אותה מסיבה, הווה אומר, יום חמישי, שאני בטוח שהיה לו איזשהו תאריך שהתאים לו, אבל אני לא זוכר אותו ומתעצל לבדוק, עקב אחרי שניים מעמיתי למכינה, מעיין וגלעד, כלב. גור כלבים, אם לדייק. אני לא בטוח מאיפה בדיוק הוא עקב אחריהם, אבל הוא הגיע איתם עד למכינה, שם הם השקו והאכילו אותו, וסידרו לו מקום לישון בגינה. הוחלט שנשאיר לו את השער פתוח, ואם הוא עדיין יהיה איתנו בבוקר, נאמץ אותו.
ואז מצאנו אותו אצל הבריטים. בעצם, אין ממש פואנטה לסיפור הזה.
אז, איפה היינו? אה, כן, בדיוק התחלנו לדבר בגוף רבים במקום יחיד בלי שום סיבה ברורה. ולפני זה, סיפרתי שעליתי לגג, בעוד האלכוהול עושה את דרכו במחזור הדם שלי.
הדבר הרביעי שגיליתי, הוא שלרקוד שיכור זה כיף לא נורמלי.
אלירן המליץ לי להיות רקדן. זה רעיון מעניין. אני לא יודע איך או מתי אני אמור לנסות את זה, אבל על הנייר זה נשמע טוב. באמת, מה אפשר להגיד? זה כיף כשאומרים לך שאתה צריך להיות רקדן. יש בזה מן המחמאה, אין מה לעשות.
אז, אני ואלירן דיברנו, ומתישהו (עכשיו כבר קשה לזכור מהלך אירועים רציף,) הגיעה חנה. דיברנו והיה כיף. לי, לפחות.
בעצם, השאלה היא, למה לעזאזל אני מוסר את המאורעות כמו דו"ח מחורבן?
התחבקנו על הגג. הייתי שיכור, ואמרתי את זה. חשבתי שאני יחסית מודע לעצמי, ואמרתי גם את זה. תיארתי לעצמי שאלה מסוג הדברים ששיכורים אומרים, ואמרתי גם את זה. היה מאוד כיף, בסך הכל.
וכעת נדלג הלאה, לשלב שבו אני מתחיל להקיא. מן הראוי לציין שאלירן הקיא ראשון. אני ניצחתי. אלירן אמור להיות השתיין הגדול, הבליין מנתניה, הגבר הגברי ו... אתם מבינים את הרעיון. אבל אני ניצחתי.
כמובן, ניצחון זו דרך מעניינת לתאר אותי, רכון מעל פח, מקיא, ומחטיא אותו לחלוטין.
אני חזרתי, אלירן נשאר לישון. כשהגעתי למכינה, הקאתי עוד. חבריי לדירה היו מאוד נחמדים, טיפלו בי, והכריחו אותי להתקלח.
ולפני זה? אני כבר לא זוכר. אולי ברשומה הבאה.
No comments:
Post a Comment