טוב, אז ככה:
היה אתמול, בת"א, מה שקוראים "לילה לבן." זה לא באמת אומר שהלילה היה לבן, או משהו כזה. זה בעצם בלתי אפשרי. לילה הוא לא חפץ מוחשי, הוא מתאר זמן בכלל. זה כמו להגיד שעה לבנה. זה... פרדוקס, או אוקסימורון, או אחד מאלה. (למעשה, זו מטאפורה, ואני לא מסוגל שלא להבהיר שאני יודע את זה. אסור שתחשבו לרגע שאני לא יודע. אני יודע, אוקיי?!)
אהמ... איפה הייתי? אה, כן. אז בסמגרת אירועי הלילה הלבן (אין לי כוח להסביר. מי שלא יודע מה זה, שיחפש בגוגל, אוקיי?)... לא, רגע, תנו לי להתחיל שוב. נו, בבקשה! לא הלך לי פעם ראשונה, תנו לי שוב!
אוקיי. קבעתי להיפגש עם יותם ביום חמישי. במהלך השבוע התוודעתי לקיומו של "הלילה הלבן" באותו תאריך בדיוק. זה גורל, או מה?! אז החלטנו שנינו שנלך ביחד לאיזה משהו שם. החלטתי לצאת מוקדם יחסית מירושלים, כלומר לצאת מהבית בסביבות 5. בין דבר לדבר, התעכבו מעט תכניותיי, ומצאתי את עצמי בתחנה המרכזית, מחכה בתור ארוך כל כך שלא עליתי עד האוטובוס השלישי, אחרי שיצאתי מביתי באיחור אופנתי של כ-20 דקות עד מחצית השעה. ניחא.
טוב, אז הגעתי לתל אביב בסביבות המתישהו, תעשו את החשבון לבד, ומשם מצאתי את דרכי לביתו של יותם, בעזרת הוראותיו. אז...
הגעתי ליותם, שלום, שלום, וגם למשפחה, משהו קטן לאכול. אין אוטו, אז לקחנו זוג זוגות אופניים, ולדרך.
כעבור זמן מה נוכחנו לפתע שלמרות שיש לנו מנעול לאופניים, אחד לשני הזוגות, המפתח אינו בנמצא. החלטנו להמשיך בכל זאת, ולא לחזור ולאסוף אחד. אולי זאת היתה טעות.
כשהגענו לשדרות רוטשילד, זירת מספר אירועי רחוב קטנים אך חביבים, נוכחנו שהאופניים מהוות עבורנו מגבלה רצינית. לא יודע לגבי יותם, אני לא ממש נהניתי מכל השטויות שם ברוטשילד, למרות שפגשנו את מור.
לכן מאוד שמחתי כשהגיע הרגע שבו פרשנו מאותה שטות, ועשינו את דרכנו לעבר תיאטרון "תמונע." תיאטרון, מועדון, גלריה, לא יודע מה זה המקום הזה, אבל הוא מגניב. הדגמת המגניבות הראשונה היתה כשנתנו לנו להכניס את האופניים שלנו למבנה, ואפשרו לנו ליהנות מהערב. באותו ערב הופיעה שם סדרה של הרכבי אינדי (הכניסה חינם.)
למי שלא יודע מה זה אינדי, אני אסביר פחות או יותר מה היה שם: נגנים שניסרו את הגיטרות שלהם והפיקו צלילים שאין טעם למדוד בדציבלים, אלא עוברים ישר לסולם ריכטר. היה כיף לא רגיל.
שאלתי את עצמי אחר כך אם הייתי מסוגל ליהנות באותה המידה בווליומים יותר בריאים. זה ממסטל, לפוצץ לעצמך את הראש במוזיקה, באמת ממסטל. היו רגעים שממש חטפתי סחרחורת מרוב רעש (כאמור, כיף לא נורמלי.) ומצד שני, שמיעה היא אחד מחמשת החושים הכי חשובים....
בכל מקרה, אתם מכירים את הקטע הזה של להתחיל עם בנות? אתם יכולים להסביר לי איך זה עובד? כי שמעתי על זה, אבל אני באמת לא בטוח מה אמור לגרום לדבר הזה לקרות, ולהצליח. חשבתי על זה הרבה בזמן שהייתי שם בתמונע. כן, זה אני. חשבתי הרבה על להתחיל עם בחורות.
אם כבר מדברים על בנות שאני מפחד לגשת אליהן, היה משעשע ביותר כשנוכחתי שהבחורה שיושבת ממש שם עם חבר שלה הייתה פעם הבייביסיטר שלי. אני כמעט בטוח. בכל אופן, התביישתי לגשת ולהגיד לה. תחשבו על זה. היה יותר גרוע אם היא היתה אומרת "כן" מאם היא היתה אומרת "לא." באמת לא היה לי מה להרוויח מהעסק.
חזרנו לבית של יותם והלכנו לישון. בבוקר קמנו ויצאנו, אני בחזרה הביתה, והוא לענייניו. טוב, מה זה חזרה הביתה? נסעתי לירושלים, אבל משנוכחתי שאין לי הרבה זמן עד משחק הפריזבי השבועי עם חברים שלי, החלטתי ללכת ישר לגן סאקר ולהעביר שם את הזמן. כמובן, החישוב שאמר שאין לי הרבה זמן, הניח שאני מבזבז כשעה על נסיעות. כלומר, היו לי שעתיים בגן סאקר לבזבז. אז ישנתי.
הגיעה שעת המשחק, והיה קצת עלוב, לאף אחד לא היה כוח לשחק, לרבות אותי. הלכתי מוקדם ואז...
בלה בלה בלה. למה אני טורח?
קרו עוד דברים אחר כך, אבל לא מתחשק לי לכתוב עליהם.
שיהיה לכם רק טוב, הרבה שמחה ובריאות, ופרפרים ורודים לרוב.
היה אתמול, בת"א, מה שקוראים "לילה לבן." זה לא באמת אומר שהלילה היה לבן, או משהו כזה. זה בעצם בלתי אפשרי. לילה הוא לא חפץ מוחשי, הוא מתאר זמן בכלל. זה כמו להגיד שעה לבנה. זה... פרדוקס, או אוקסימורון, או אחד מאלה. (למעשה, זו מטאפורה, ואני לא מסוגל שלא להבהיר שאני יודע את זה. אסור שתחשבו לרגע שאני לא יודע. אני יודע, אוקיי?!)
אהמ... איפה הייתי? אה, כן. אז בסמגרת אירועי הלילה הלבן (אין לי כוח להסביר. מי שלא יודע מה זה, שיחפש בגוגל, אוקיי?)... לא, רגע, תנו לי להתחיל שוב. נו, בבקשה! לא הלך לי פעם ראשונה, תנו לי שוב!
אוקיי. קבעתי להיפגש עם יותם ביום חמישי. במהלך השבוע התוודעתי לקיומו של "הלילה הלבן" באותו תאריך בדיוק. זה גורל, או מה?! אז החלטנו שנינו שנלך ביחד לאיזה משהו שם. החלטתי לצאת מוקדם יחסית מירושלים, כלומר לצאת מהבית בסביבות 5. בין דבר לדבר, התעכבו מעט תכניותיי, ומצאתי את עצמי בתחנה המרכזית, מחכה בתור ארוך כל כך שלא עליתי עד האוטובוס השלישי, אחרי שיצאתי מביתי באיחור אופנתי של כ-20 דקות עד מחצית השעה. ניחא.
טוב, אז הגעתי לתל אביב בסביבות המתישהו, תעשו את החשבון לבד, ומשם מצאתי את דרכי לביתו של יותם, בעזרת הוראותיו. אז...
הגעתי ליותם, שלום, שלום, וגם למשפחה, משהו קטן לאכול. אין אוטו, אז לקחנו זוג זוגות אופניים, ולדרך.
כעבור זמן מה נוכחנו לפתע שלמרות שיש לנו מנעול לאופניים, אחד לשני הזוגות, המפתח אינו בנמצא. החלטנו להמשיך בכל זאת, ולא לחזור ולאסוף אחד. אולי זאת היתה טעות.
כשהגענו לשדרות רוטשילד, זירת מספר אירועי רחוב קטנים אך חביבים, נוכחנו שהאופניים מהוות עבורנו מגבלה רצינית. לא יודע לגבי יותם, אני לא ממש נהניתי מכל השטויות שם ברוטשילד, למרות שפגשנו את מור.
לכן מאוד שמחתי כשהגיע הרגע שבו פרשנו מאותה שטות, ועשינו את דרכנו לעבר תיאטרון "תמונע." תיאטרון, מועדון, גלריה, לא יודע מה זה המקום הזה, אבל הוא מגניב. הדגמת המגניבות הראשונה היתה כשנתנו לנו להכניס את האופניים שלנו למבנה, ואפשרו לנו ליהנות מהערב. באותו ערב הופיעה שם סדרה של הרכבי אינדי (הכניסה חינם.)
למי שלא יודע מה זה אינדי, אני אסביר פחות או יותר מה היה שם: נגנים שניסרו את הגיטרות שלהם והפיקו צלילים שאין טעם למדוד בדציבלים, אלא עוברים ישר לסולם ריכטר. היה כיף לא רגיל.
שאלתי את עצמי אחר כך אם הייתי מסוגל ליהנות באותה המידה בווליומים יותר בריאים. זה ממסטל, לפוצץ לעצמך את הראש במוזיקה, באמת ממסטל. היו רגעים שממש חטפתי סחרחורת מרוב רעש (כאמור, כיף לא נורמלי.) ומצד שני, שמיעה היא אחד מחמשת החושים הכי חשובים....
בכל מקרה, אתם מכירים את הקטע הזה של להתחיל עם בנות? אתם יכולים להסביר לי איך זה עובד? כי שמעתי על זה, אבל אני באמת לא בטוח מה אמור לגרום לדבר הזה לקרות, ולהצליח. חשבתי על זה הרבה בזמן שהייתי שם בתמונע. כן, זה אני. חשבתי הרבה על להתחיל עם בחורות.
אם כבר מדברים על בנות שאני מפחד לגשת אליהן, היה משעשע ביותר כשנוכחתי שהבחורה שיושבת ממש שם עם חבר שלה הייתה פעם הבייביסיטר שלי. אני כמעט בטוח. בכל אופן, התביישתי לגשת ולהגיד לה. תחשבו על זה. היה יותר גרוע אם היא היתה אומרת "כן" מאם היא היתה אומרת "לא." באמת לא היה לי מה להרוויח מהעסק.
חזרנו לבית של יותם והלכנו לישון. בבוקר קמנו ויצאנו, אני בחזרה הביתה, והוא לענייניו. טוב, מה זה חזרה הביתה? נסעתי לירושלים, אבל משנוכחתי שאין לי הרבה זמן עד משחק הפריזבי השבועי עם חברים שלי, החלטתי ללכת ישר לגן סאקר ולהעביר שם את הזמן. כמובן, החישוב שאמר שאין לי הרבה זמן, הניח שאני מבזבז כשעה על נסיעות. כלומר, היו לי שעתיים בגן סאקר לבזבז. אז ישנתי.
הגיעה שעת המשחק, והיה קצת עלוב, לאף אחד לא היה כוח לשחק, לרבות אותי. הלכתי מוקדם ואז...
בלה בלה בלה. למה אני טורח?
קרו עוד דברים אחר כך, אבל לא מתחשק לי לכתוב עליהם.
שיהיה לכם רק טוב, הרבה שמחה ובריאות, ופרפרים ורודים לרוב.
No comments:
Post a Comment