סיפורון קטון

טוב, אז, הנה אני, אבוד מחשבתית, כרגיל, אבל לא כרגיל. אתם מבינים? לא? לא חשוב.
אני עייף. ולכן אני כותב שאני עייף, ואתם, הקוראים, תצטרכו פשוט להתמודד עם זה, כי זה הבלוג שלי. כמובן, אם זה פוגם בקריאות הבלוג, אז, היפותטית, גם אני אסבול, כי זה יפגום בפופולריות שלו (בפוטנציה) ויפגע בסיכויי להפוך לסופר אדיר\סלבריטאי סופרסטאר אקראי כלשהו. אבל די, כמה אפשר לחשוב על העתיד, נכון? הרי ידוע שגם אם אני אכתוב יצירת מופת ואפרסם אותה כאן, אף אחד לא ישים לב, וכך ירד לטמיון אחד מהכשרונות היצירתיים הגדולים בתולדות האנושות.
בהזדמנות זו, בואו נסכים שאם אני לא מתפרסם כך או אחרת עד גיל 30, חיי לא שווים כלום, ואני אתאבד. אפשר לעשות לכבוד זה מסיבה, ואני אומר לכם כבר עכשיו, שאתם מוזמנים. אולי כדאי אפילו שתדפיסו את הרשומה הזאת, למקרה שהסלקטורים יעשו לכם בעיות בעוד עשר שנים.
כן, אני רואה את זה בעיניי רוחי, אולם גדול הומה אדם, ובמרכז אמבט על במה מוגבהת, ובתוך האמבט אשב אני, ערום כביום היוולדי, מן אפקט הדוניסטי כזה, שיתהפך על ראשו כשאני ארים אל על את להב הסכין, שינצוץ באור הזרקורים בדיוק לפני שישים קץ לחיי.
הו, כן! אבל זה בכלל לא מה שרציתי להגיד! האמת היא שיש לי סיפור קצת פחות עגום (או לפחות קטע מסיפור שטרם נכתב במלואו, וכנראה שלעולם לא ייכתב) לספר לכם!
אז הנה לכם, תראו מה כתבתי בשעות השעמום הרבות שסיפק לי השילוב בין החופשה לידע שהיא תיגמר:


אודות הפעם שנסעתי בזמן

כן, טוב, [ודמו בנפשכם כעת שאני מדבר בקול יבש ואף מורתי,] אז, כפי שהכותרת מרמזת, אני הולך לתאר לכם את אותו המקרה המשונה למדי שאירע לי לפני כמה זמן, וגם לפני הרבה מאוד זמן, וגם בעוד שנים מהיום. כן, רבותיי, אני מדבר על מסע בזמן.
[כעת אשוב לספר בקולי הרגיל, כלומר קול בריטון סקסי בעל טון משעשע ושנון] ובכן, מובן שכשדנים במסע בזמן, ישנו תמיד קושי מסוים בתיוארים הכרונולוגיים... בלה בלה בלה. האמת היא שברור לחלוטין איפה הסיפור שלנו מתחיל, למרות שחלק מהמאורעות שיתוארו להלן התרחשו, הלכה למעשה, לפני אותו רגע. אתם מבינים את הקטע.
היה זה יום חורפי וסגריר, השמיים היו בצבע אפור קודר, ערפל כיסה את הכל. בקיצור, בדיוק מה שנחשב אצלי יום מושלם. זה פשוט מזג האוויר האהוב עליי. טבעי, אם כן, שאצא בנסיבות לטיול קטן בשכונה. זה, למעשה, מה שעשיתי באותו יום.
עברתי בדרכי על פני המכולת, בית הספר, הבית של חיים, ועוד מראות שכונתיים שכאלה, מהסוג שפשוט צועקים "שכונה שכונתית ומשוכנת" ממקומם על הדף. הכל כדי לתאר לכם, רבותיי, שיצאתי לסיבוב בשכונה. אז, חוץ מהמראות השכונתיים הטיפוסיים, שתפקידם, אם להיות כן לחלוטין, הוא בעיקר למלא נפח מילולי לצרכים דרמטיים, ראיתי באותו יום עוד משהו, מעניין קצת יותר. כבר צוין לעיל, על ידי לא אחר מעבדכם הנאמן, כי היה זה יום סגריר וערפילי. ובכן, אחרי דקות מספר של טיול טיולי-שכונתי, עברו עוד כמה דקות. ואז עוד כמה. ואז, בדיוק כשחשבתי שעומדות לעבור עוד כמה דקות, נגלה לעיניי מראה מפתיע. היתה זו דמות אפלה, שצעדה לעברי מתוך הערפל באופן הראוי לתואר "דרמטי.”
והנה עובדה מעניינת: למתבונן מהצד, או לצורך העניין, לקורא, ההליכה אולי נדמתה כדרמטית, אבל מנקודת מבטי הצנועה באותו הרגע, הוטרדתי פחות מהנופך הדרמטי של הסיטואציה ויותר מכך שצועד לעברי זר אפל ומאיים מתוך הערפל. כמובן שנסובתי על עקבי וברחתי.
כמובן שהזר תפס אותי, לפת את זרועי וסובב אותי כך שעמדנו פנים מול פנים. משונה הדבר, חשבתי, שהוא תפס אותי כל כך בקלות. כנראה שאני הולך להתאמן די הרבה. ואז עברו כמה שנים.
אז, יפה ניחשתם, הזר היה נוסע בזמן, ובשלב הזה של הסיפור, הוא פגש בי ברחוב ולקח אותי איתו אל עבר העתיד. חדי האבחנה שביניכם אולי התחילו לחשוד בדבר מה נוסף, שקשור למידת הזרות של הזר, הווה אומר, הוא בעצם לא היה כל כך זר.
"אתה---” השתנקתי, חלקית מרוב הפתעה, וחלקית, (והנוסעים בזמן שביניכם יכירו את ההרגשה,) בגלל שלמסע בזמן יש השפעות כאלה על הגוף, במיוחד למי שלא רגיל לזה. “אתה... אני!” הצלחתי לבסוף לפלוט.