אני סבור כי ישנה אסכולה פילוסופית שלמה שגורסת שהתשובה לשאלה "למה?" מעולם לא פתרה שום בעיה. לעומתה, הגישה הפסיכואנליטית כנראה דוגלת בגישה הפוכה. כלומר, הבעיות שלי בהווה הן פחות בעיות בפני עצמן, ויותר שיקופים של בעיות עבר, כלומר, שאנחנו משליכים על סיטואציות עכשוויות את חוויות העבר שלנו, או "משחזרים" אותן.
יש היגיון רב ברעיון אם חושבים על טבעו הלומד של האדם, ובעיקר בגיל הרך. לכל חוויה שאנחנו עוברים בגיל הזה, יש השפעה עיצובית קריטית. מנגנון זה מאפשר להורים שלנו, דרך מערכת עדינה של שכר ועונש, דהיינו שיטת השוט והגזר, קרי, אנחנו כולנו בסופו של דבר כלבים לאילוף, לחנך אותנו להתנהגות ולערכים הנכונים לדעתם. יש כאן כמובן מנגנונים נוספים שמתפקדים כאן, שלבים התפתחותיים עצמאיים, מנגנוני חיקוי, התמרדות, ועוד.
שימו לב לבחירתי במילים "מערכת עדינה." אכן, מערכת זו היא שברירית לאין ערוך, ואיזונה ניתן להפרה בנקל. זה הרי ברור, אף אחד לא יוצא מושלם כמו יציקה בתבנית, אף אחד לא יוצא בדיוק כמו ההורים שלו, ובטח שלא בדיוק כמו שההורים שלו היו רוצים שהוא יהיה. אבל במידה ומתרחש משהו מערער באמת, רמת ההפנמה היא ברמה של הטלת מום.
אי לכך ובהתאם לזאת, אחת המטרות של טיפול פסיכולוגי היא לאתר מאורעות כאלה, ולהבין את ההתנהגות שהם גוררים. מכיוון שבדיוק כשם שברמה החינוכית, והלמידתית, אנחנו יודעים להשוות בין החוויות שאנחנו נתקלים בהן בחיי היום-יום לבין החוויות שעברנו בעבר, ולהגיב בהתאם להתניה שקיבלנו אי אז, כך קורה גם ברמה הטראומתית.
ובכן, די למשוך זמן. נגיע לענייננו: אני. חשבתי על הרעיון, ותהיתי, איך הוא תקף לגביי. ובכן, ברצוני להציג בפניכם מודל אפשרי, שבניתי באופן שכלתני, ולווא דווקא רגשי, אבל הוא נראה לי די מתאים, אם גם לא שלם. שימו לב:
המאורע הבולט בחיי הילדות המוקדמת שלי הוא, כמבון, מותו של אבי. יש משהו אירוני בכך שאני לא מסוגל לזכור את ההשפעה הרגשית של המאורע עליי, ואני נאלץ להסיק אותה בעקיפין. ובכל זאת, לאור ההיכרות שלי עם עצמי, והידע המועט שיש לי לגבי התפתחות הילד, עלה בדעתי ההסבר הבא:
ילדים, כך למדתי, מתחילים, כבר בגיל צעיר, תהליכים של התמרדות. יש מיני מאבקים, קטנים וגדולים, בין הורים וילדים. אני סבור, למרות שיש לי ידע מוגבל בנושא, שמבחינה כרונולוגית, מותו של אבי תואם שלבים התפתחותיים שכוללים מרד. הרגע עלה בדעתי שזה גם שלב קריטי בעיצוב הזהות המינית. מעניין.
ובכן, אם אנחנו מסתכלים על תפישה של שכר ועונש לגבי המאורעות הפוקדים אותנו, ברור לחלוטין שמוות של אב הוא עונש, עונש כבד מאוד.
בהתאם, אני חושב שלאורך כל חיי, הרגש המאפיין אותי ביותר הוא האשמה. הבה נרחיב:
בהתאם לכך שהתקלותי עם המוות באה בשלב שבו הייתי עסוק בלתבוע לעצמי זכויות מסוימות, עצמאות כלשהי, אלה בדיוק הדברים שנרתעתי מהם לאחר מכן. חשתי, ועודני חש, אשמה לדרוש דברים עבור עצמי, אשמה להמרות את פי הסובבים אותי, פחד שמעורב אולי בתחושה של כוח עצום ונורא, כוח להרוס... כוח להרוג.
לאורך חיי, התבנית שאני משחזר היא כנראה כזו של מרד, מרד שמוביל לנטישה. הריבים עם החברים ביסודי, שלאחריהם בא המעבר לירושלים; הריבים עם שקד, שלאחריהם באה התפרקות של חיי החברתיים; הריבים במכינה; יעל...
אחד המוטיבים כאן, מוטיב שאני רוצה להתמקד בו, הוא המשיכה שלי לאנשים דומיננטיים. את מלוא טיב המשיכה הזו ברצוני להבין. מצד אחד, נראה לי ברור ומובן שבהתחשב בכך שאני פוסל מראש את עצמי כישות עצמאית ומקבלת החלטות, עליי למצוא דמויות חזקות שלא יאפשרו לי עצמאות, פן אגרום שוב לאסון.
בהקשר הרומנטי, מן הסתם משמעות הדבר היא שאני אמשך לבחורות דומיננטיות יותר, ואמנם כך הדבר. אולם, מצאתי שבקשרים זוגיים, יש בי מנגנון שמעצים עוד יותר את הדומיננטיות של זוגתי, ואת תחושת הנחיתות שלי לעומתה. מצד אחד, מובן שאני מבטל את עצמי לחלוטין, ומרגיש אשם כשאני מוצא שאינני עומד במאה אחוזים בקריטריוני הכפיפות למרות האחר שאני מציב לעצמי. אולם נדמה לי שיש כאן עוד. נדמה לי שההעצמה הזאת, החיפוש אחר טיפוסים חזקים, הוא מתוך הרצון האצור למרוד, שעדיין, אחרי כל השנים האלה, לא בא על סיפוקו. אני מחפש מישהו שאני אוכל למרוד בו, להתפרץ עליו בכל הכוח, ושהוא יוכל לעמוד בזה. משאין כאלה, אני מנסה ליצור אותם בעיני רוחי.
ומה לגבי בית הספר? ומה לגבי הצבא? מה עם מין? ומה לגבי אינספור דברים מעוותים וחסרי פשר שהופכים את חיי למורכבים כל כך, שאני רוצה לפעמים פשוט לחדול אותם?
כל זאת ועוד, בפרק הבא של:
טמבל עם בלוג...
וזכרו ילדים: דה-לגיטימציה, זה שם המשחק!
יש היגיון רב ברעיון אם חושבים על טבעו הלומד של האדם, ובעיקר בגיל הרך. לכל חוויה שאנחנו עוברים בגיל הזה, יש השפעה עיצובית קריטית. מנגנון זה מאפשר להורים שלנו, דרך מערכת עדינה של שכר ועונש, דהיינו שיטת השוט והגזר, קרי, אנחנו כולנו בסופו של דבר כלבים לאילוף, לחנך אותנו להתנהגות ולערכים הנכונים לדעתם. יש כאן כמובן מנגנונים נוספים שמתפקדים כאן, שלבים התפתחותיים עצמאיים, מנגנוני חיקוי, התמרדות, ועוד.
שימו לב לבחירתי במילים "מערכת עדינה." אכן, מערכת זו היא שברירית לאין ערוך, ואיזונה ניתן להפרה בנקל. זה הרי ברור, אף אחד לא יוצא מושלם כמו יציקה בתבנית, אף אחד לא יוצא בדיוק כמו ההורים שלו, ובטח שלא בדיוק כמו שההורים שלו היו רוצים שהוא יהיה. אבל במידה ומתרחש משהו מערער באמת, רמת ההפנמה היא ברמה של הטלת מום.
אי לכך ובהתאם לזאת, אחת המטרות של טיפול פסיכולוגי היא לאתר מאורעות כאלה, ולהבין את ההתנהגות שהם גוררים. מכיוון שבדיוק כשם שברמה החינוכית, והלמידתית, אנחנו יודעים להשוות בין החוויות שאנחנו נתקלים בהן בחיי היום-יום לבין החוויות שעברנו בעבר, ולהגיב בהתאם להתניה שקיבלנו אי אז, כך קורה גם ברמה הטראומתית.
ובכן, די למשוך זמן. נגיע לענייננו: אני. חשבתי על הרעיון, ותהיתי, איך הוא תקף לגביי. ובכן, ברצוני להציג בפניכם מודל אפשרי, שבניתי באופן שכלתני, ולווא דווקא רגשי, אבל הוא נראה לי די מתאים, אם גם לא שלם. שימו לב:
המאורע הבולט בחיי הילדות המוקדמת שלי הוא, כמבון, מותו של אבי. יש משהו אירוני בכך שאני לא מסוגל לזכור את ההשפעה הרגשית של המאורע עליי, ואני נאלץ להסיק אותה בעקיפין. ובכל זאת, לאור ההיכרות שלי עם עצמי, והידע המועט שיש לי לגבי התפתחות הילד, עלה בדעתי ההסבר הבא:
ילדים, כך למדתי, מתחילים, כבר בגיל צעיר, תהליכים של התמרדות. יש מיני מאבקים, קטנים וגדולים, בין הורים וילדים. אני סבור, למרות שיש לי ידע מוגבל בנושא, שמבחינה כרונולוגית, מותו של אבי תואם שלבים התפתחותיים שכוללים מרד. הרגע עלה בדעתי שזה גם שלב קריטי בעיצוב הזהות המינית. מעניין.
ובכן, אם אנחנו מסתכלים על תפישה של שכר ועונש לגבי המאורעות הפוקדים אותנו, ברור לחלוטין שמוות של אב הוא עונש, עונש כבד מאוד.
בהתאם, אני חושב שלאורך כל חיי, הרגש המאפיין אותי ביותר הוא האשמה. הבה נרחיב:
בהתאם לכך שהתקלותי עם המוות באה בשלב שבו הייתי עסוק בלתבוע לעצמי זכויות מסוימות, עצמאות כלשהי, אלה בדיוק הדברים שנרתעתי מהם לאחר מכן. חשתי, ועודני חש, אשמה לדרוש דברים עבור עצמי, אשמה להמרות את פי הסובבים אותי, פחד שמעורב אולי בתחושה של כוח עצום ונורא, כוח להרוס... כוח להרוג.
לאורך חיי, התבנית שאני משחזר היא כנראה כזו של מרד, מרד שמוביל לנטישה. הריבים עם החברים ביסודי, שלאחריהם בא המעבר לירושלים; הריבים עם שקד, שלאחריהם באה התפרקות של חיי החברתיים; הריבים במכינה; יעל...
אחד המוטיבים כאן, מוטיב שאני רוצה להתמקד בו, הוא המשיכה שלי לאנשים דומיננטיים. את מלוא טיב המשיכה הזו ברצוני להבין. מצד אחד, נראה לי ברור ומובן שבהתחשב בכך שאני פוסל מראש את עצמי כישות עצמאית ומקבלת החלטות, עליי למצוא דמויות חזקות שלא יאפשרו לי עצמאות, פן אגרום שוב לאסון.
בהקשר הרומנטי, מן הסתם משמעות הדבר היא שאני אמשך לבחורות דומיננטיות יותר, ואמנם כך הדבר. אולם, מצאתי שבקשרים זוגיים, יש בי מנגנון שמעצים עוד יותר את הדומיננטיות של זוגתי, ואת תחושת הנחיתות שלי לעומתה. מצד אחד, מובן שאני מבטל את עצמי לחלוטין, ומרגיש אשם כשאני מוצא שאינני עומד במאה אחוזים בקריטריוני הכפיפות למרות האחר שאני מציב לעצמי. אולם נדמה לי שיש כאן עוד. נדמה לי שההעצמה הזאת, החיפוש אחר טיפוסים חזקים, הוא מתוך הרצון האצור למרוד, שעדיין, אחרי כל השנים האלה, לא בא על סיפוקו. אני מחפש מישהו שאני אוכל למרוד בו, להתפרץ עליו בכל הכוח, ושהוא יוכל לעמוד בזה. משאין כאלה, אני מנסה ליצור אותם בעיני רוחי.
ומה לגבי בית הספר? ומה לגבי הצבא? מה עם מין? ומה לגבי אינספור דברים מעוותים וחסרי פשר שהופכים את חיי למורכבים כל כך, שאני רוצה לפעמים פשוט לחדול אותם?
כל זאת ועוד, בפרק הבא של:
טמבל עם בלוג...
וזכרו ילדים: דה-לגיטימציה, זה שם המשחק!
נראה שמתחיל כאן תהליך מעניין, קשה ולא קל של בחינה עצמית. תיקון טעות; המילה "מתחיל" לא מתאימה בעליל, כי מהיכרותי איתך אני יודע שהדברים האלה נמצאים בראשך המון. אולי זה הפעם הראשונה שאני רואה אותם בניתוח מוקלד ומסודר כזה.
ReplyDeleteיש הרבה דברים סופר מעניינים פה. אבל אני חייב להודות שלי היה קשה עם הנימה הקרה והשכלתנית, אפשר לומר, בה אתה בוחן את עצמך. לא בעיה אידיאולוגית, אלא יותר בעיה רגשית-אינטואיטיבית. זה לא שאני לא עושה לעצמי ניתוחים כאלה :)
אשמח מאוד לדבר איתך על הדברים. ואני שולח לך חיבוק, כי אני מרגיש צורך בכך.
נ.ב. - האם לא התכוונת לדה-קונסטרוקציה?
לא. התכוונתי למה שאמרתי: חוסר הצדקה עצמי. או בשפת העם: אשמה.
ReplyDelete