לפעמים אנחנו משתנים. אין מה לעשות. זה קורה. אפילו יהיה יותר מדויק להגיד שתמיד אנחנו משתנים. אבל אין צורך, באמת. אפשר גם לרכך את המכה, ולומר "לפעמים."
וכשאנחנו משתנים, חלק מהזמן קורה שנוצרות סתירות. סתירות בינינו לבין הסובבים אותנו, לבין אורח החיים שלנו, או אפילו בינינו לבין עצמנו. פתאום אנחנו שמים לב שאנחנו מישהו אחר, ואותו מישהו שהיינו פעם, שעוד שומר לעצמו פינה קטנה בליבנו, כמסרב לוותר ולעזוב, מתרעם על האורח הבלתי קרוי, הפולש. אנחנו מביטים לאחור, לפעמים, וחושבים לעצמנו, "וואו. פעם שנאתי אנשים כמוני!"
מדוע אנו נעשים מה שאנחנו שונאים? התשובה, כנראה, טמונה בסיבה לשנאתנו אותם מלכתחילה. ומכאן, בעצם, הכל די ברור, שכן אי אפשר לשנוא משהו שאין לו כל חזקה עלינו. אנחנו שונאים דברים מתוך פחד, או קנאה, או אפילו הערצה. אי אפשר לשנוא משהו ולבוז לו. השנוא הוא גם חזק.
זה לא תמיד קורה. לא תמיד אנחנו שואפים להיעשות למושא שנאתנו, ולא תמיד אנחנו מצליחים. אבל לפעמים, אנחנו נדרסים שוב ושוב, מוצאים את עצמנו מובסים למול האנטגוניסטים שלנו, והמסקנה בלתי נמנעת. אני חלש. אני סובל. אני אהיה חזק. וכך זה קורה.
לפעמים הסיבה שאנחנו שונאים משהו היא בכלל שאנחנו מרגישים אותו מושך אותנו, ומתנגדים לשינוי. אנו חשים במסלול במורדו מוליכות אותנו רגלינו, ונמלאים פחד. לו רק יכולנו להישאר כמו שאנחנו, ולא להשתנות. כך אני מייחל לפעמים.
אך אין זו האמת. כסילות, טעות, ושטות. כך אנו חיים. מאי דיוק לאי דיוק.
אבל אני לא באמת כל כך מדוכדך. האמת היא שאני חש במגמת שיפור. אבל ככל שאני משתנה, כך יצטרכו להשתנות עוד ועוד גורמים בחיי, בהתאמה. כי זה כבר לא מתאים. חילוץ עצמות מטאפורי נדרש כאן, הנעת שרירים כווצים. לצאת מהרפיסה המנוונת שתאמה את מצבי החולני הקודם, אך לא עוד.
שלום, חברים! אני כאן.
No comments:
Post a Comment