תראו אותי! אני כמעט קוהרנטי!

שלום, חברים. כאן אני מדווח.

והיום יש לנו משהו מיוחד לכל הקוראים והקוראות הנאמנים שלנו!

זה הולך ככה:

רגשות. שמעתם פעם על הדבר הזה? אני לא יודע מי הגה את הרעיון הזה, מי המציא את המושג ואת אופן ההתייחסות שלנו אליו, אבל הוא עשה עבודה חובבנית מאוד. כן, עבודה חובבנית אני אומר, ואני תובע צדק!

למה כוונתי, אתם שואלים? אני אגיד לכם למה כוונתי! החברה שבה אנו חיים לא מסוגלת להתמודד עם רגשות. רגשות, למרבה הצער והשמחה נוטים להיות מורכבים, לפעמים. מדי פעם, ככה. אז מה יש לנו? יש לנו פסיכולוגים, סוציולוגיים, הרבה הרבה אנשי מקצוע שמנסים לכמת ולנתח את ההתנהגות האנושית, והייתי אומר שהם מצליחים באופן חלקי בלבד. מה זה אומר על האדם הממוצע, כאשר הוא נתקל בסיטואציה רגשית, אישית או בין אישית? הוא חסר אונים! אין לו שום דרך להתמודד. הוא בקושי מסוגל בכלל להבין מה קורה סביבו. שלא לדבר על חברה שלמה, שהאמרה גורסת כי מנת המשכל שלה שווה לזו של הטיפש ביותר בחבריה חלקי מספר החברים.

והחברה שלנו, כמו שאני מכיר אותה, בעייתית למדי במובנים רבים נוספים. החברה שלנו היום היא חברה מעודדת נוירוזה, אבל אין לה דרך להתמודד איתה!

למה אני מתכוון? קחו את מה שיכונה לצורך העניין "המצב התקין": נשווה את המוח האנושי לאוסף של חוטי חשמל, כאשר כל חוט מחבר בין גירוי חיצוני לתגובה פנימית, רגשית או תפעולית. לדוגמה: אני רעב ----->אני אוכל. מעליבים אותי------>אני עצוב. וכן הלאה.

עכשיו, לפעמים, קורה מצב כזה שאני מכנה "חוטים מוצלבים." אתם יכולים להבין ודאי בעצמכם לאן אני חותר. כאשר גירוי חיצוני מעורר תגובה לא רלוונטית, אם בגלל חוויה שלילית המקשרת בין דבר לדבר, ואם בגלל בלבול כללי הנוצר מרוב גירויים על גבי גירויים על גבי רגשות על גבי רגשות. במקרה הזה התגובה תיראה כך: אני רעב ---\\]]]@##$%*$///~~~>אני כועס על אמא שלי.

אני טוען שאם תחשבו על זה, תמצאו שכך מנהל רובנו את חייו. התגובות שלנו מנהלות רומן מזדמן וחסר עקביות עם הגירויים המעוררים אותן. באמת, שמי שמגיב בתגובה רגשית מתאימה לגירוי יכול להיחשב כמעט חולה נפש, אם הוא מעל גיל 10.

כך נוצרים מצבים בהם הרגשות הפוקדים אותנו, לא זאת בלבד שהם חסרי כל היגיון, הם גם מורכבים ובלתי מוסברים לא רק בעיני אחרים, אלא בעינינו שלנו.

והיכולות התקשורתיות שלנו לא מותאמות למשימת ההסברה העצמית הזו! השפה עצמה שבה אנו משתמשים נמצאת עילגת כששמים אותה למבחן: אנחנו מחלקים את הסקאלה הרגשית שלנו לכ5-6 מחלקות נפרדות ואחידות. "אני שמח עכשיו," כך מלמדים אותנו בגן, או "אני כועס," "אני עצוב," "אני אוהב"... וזהו, פחות או יותר. מקנא, עייף, וכן הלאה, אבל לצורך העניין האפשרויות די מוגבלות. ואם הרגשות אכן היו תואמים את הגירויים, יכול להיות שזה היה מספיק. זה הגיוני, זה מובן.

אלא שאנחנו נתקלים במצבים רגשיים מורכבים, שבהם ייתכן שאנחנו קצת שמחים, בערך 3 בסולם של 1-10, אבל גם כועסים ברמה של 6, מרוצים 2, מקנאים 4, ואוהבים 5.

"אוהבים 5? מה זאת אומרת? אתה אוהב אותי או לא?"

קחו את הבחורה הממוצעת ששואלת אם אתה אוהב אותה. אם תענה לה "קצת," היא תירק לך בפרצוף. אם תגיד לה "כן ולא," היא תיתן לך סטירה. תגיד לה "לפעמים" והיא לא תרצה לראות אותך שוב. תגיד "אולי..."
החברה שלנו הפנימה באופן די מצער את הפשטות הנחוצה לנו כדי לתאר באופן נתפש את העולם הבלתי אפשרי בו אנו חיים.

כן. זה המצב, כמו שאני רואה אותו. העולם הפנימי שלנו מורכב מדי בשביל שנוכל להסביר אותו נאמנה. אנחנו בונים בעיקר על תפישה אינטואיטיבית של חברינו, שמתבססת מאוד על חוויות ורקע משותפים. וגם זה לא תמיד עובד. מה לעשות? זו תמיד השאלה, ותשובות אין. נו, טוב.

להתראות, חברים!