השקיעה היא שעתן של הציפורים. בשעות בין הערביים, לאור הדמדומים, הן יוצאות לעוף. אני רואה אותן עכשיו, נהר של צורות מכונפות מכל הסוגים והגדלים. אני רוצה שגם אתם תראו אותן, תראו ותרגישו, כי אחד בלי השני זה לא אותו הדבר. הביטו בהן, קילוח שלהן, בפיתולים וסלסולים בין העננים. האור הכתום שוטף הכל, את בנות הכנף האציליות, השטות להן במסלול מותווה, מסלול שידוע לכל אחת ואחת מבלי שתצטרך ללמדו, כמו הצפון.
והנה אני, כאן על הקרקע, מכה בכנפיי, מנסה להתרומם. בכל פעם אני ממריא, מכה שוב ושוב, דוחף בכל מאודי, אך בכל פעם אני צונח שוב, וגופי מנסה לשוב לצורתו המגושמת. אינני ציפור.
אינני ציפור, אך שוב אני מנסה להיות לאחת, והידיים שבות ונהיות לכנפיים, ואני כמו החסידה, ואני נאבק להצטרף אליהם, לעגורים ולזרזירים ולשקנאים ולחוחיות, לדרורים ולבולבולים ולשחפים ולאדומי החזה ולסנוניות, לקורמורנטים ולנשרים ולעיטים ולבזים ולנצים, לברווזים ולאווזים ולברבורים, להיות לחלק מן המעוף המלכותי.
אך אינני ציפור. ובקרוב תשקע השמש, ותחלוף שעת הציפורים, ותיוותר שעת בני האדם.
No comments:
Post a Comment