קוראים, שלום! אני חושב שמן הראוי לברך אותי, אתכם, ואת הבלוג היקר, לרגל יום ההולדת המאה שלו. לא, לא מאה שנים, כפי שודאי ניחשתם, למרות שמי יודע, אולי גם לשם נגיע. זוהי הרשומה המאה. אז, מזל טוב. ועכשיו, ללא שהויות מיותרות, ניגש לענייננו.
הכל מתחיל, אולי, ממשפט: "דברים הם מה שהם." זהו מעין משפט מחץ שהגיתי, פתגם שכזה, סיסמה, שלפיה החלטתי לחיות את חיי. ייתכן וניגע בכך בהרחבה אחר כך.
אני רוצה לעסוק ברשומה זו דווקא בכמה ממחשבותיי היותר עדכניות. קרי, מה שאני מכנה "אופטימיזם שחור."
במה מדובר?
ובכן, הרהרתי לי בסוגיית הרצון החופשי. שוחחתי על כך עם אנשים רבים, כך זה התחיל. זאת אומרת, היו לי כבר את התשובות שלי בנושא, אבל הנושא צף ועלה כשניסיתי את כוחי בלהסביר את אותן תשובות לסובבים אותי.
וכך, ניגש לסוגיה, ולפתרונה, כפי שאני רואה אותו:
קחו סיטואציה של בחירה:
מהם הגורמים? יש לנו:
1 ישות בוחרת
X אפשרויות
1 החלטה
וזה אפילו לא משנה אם מרכיבי הישות כוללים:
1 נפש.
כך או כך, התסריט יתנהל כך:
אותה ישות, בבואה אל הבחירה, תפעל לפי אחת משתי אפשרויות:
או שהיא תפעל לפי שיקולים,
או שהיא תפעל באקראי.
אפשרי, כמובן, גם שילוב בין שתי האפשרויות הנ"ל.
לגבי האקראי, ברור מדוע יש כאן ניגוד של בחירה חופשית. הבה נבחן את התרחיש השני. שיקולים, מה הם כוללים? הם כוללים, כמובן, את הגורמים החיצוניים המשפיעים על הבחירה, ומובן שאין לבוחר כל שליטה עליהם, אלא שהם זניחים לעומת, ולא היו תקפים כלל אילולא, הרצון.
רצון זה, מהו? ניתן לדון בשאלה זו, אך לצורך העניין מדובר במכלול הגורמים הפנימיים המניעים את הבוחר. גם גורמים אלה, שימו לב, גם גורמים אלה אינם בשליטתו של הבוחר.
אנחנו לא יכולים לבחור את עצמנו. אנחנו לא יכולים לבחור מה אנחנו רוצים.
וחשבו, גם אילו יכולנו, הייתה בחירה זו דומה לסיטואציית הבחירה שתיארנו הרגע: גם בה יהיה חייב לפעול רצון כלשהו, אחרת כיצד תהיה בחירה? ואם ניתן לבחור את רצון זה, הרי שמוכרח להיות רצון שבוחר אותו, וכן הלאה וכל הלאה. בסופו של דבר, חייב להיות רצון שאינו פרי בחירה, שיניע את כל השאר.
אומר כעת, כהערת צד, שקיימת גם האפשרות שהבחירות נמשכות נצח, שמעל כל רצון ישנו רצון נוסף הבוחר בו, אבל אפשרות כזו, למיטב הבנתי, חסרת משמעות.
מכאן, אני מסיק שאין בחירה חופשית. אין שום מידה של שליטה, מכיוון שאין אף גורם הנמצא בשליטת הבוחר. למעשה, עצם הבחירה הוא אשליה, וכל פעולה נגרמת בעקבות נסיבות או אקראי.
לטענה שאמנם כל הנסיבות קיימות בסיטואציה של בחירה, אך עדיין יש יכולת לבחור בין האפשרויות, אענה כך:
מה מבדיל בין שתי סיטואציות זהות? זהות לחלוטין, בכל גורם ומרכיב, פנימי וחיצוני. כל התנאים והאפשרויות זהים, וכך גם כל הרצונות והתחושות הפנימיים. כיצד ייתכן שהבחירה תשתנה? אם הבחירה לא מתבססת על שום דבר, הרי שהיא שרירותית ואקראית, ולא ניתן לכנותה בחירה כלל.
מכאן דילוג קטן, לשלב הבא: החופש. החופש בלתי אפשרי, עצם הקיום כובל אותנו לרצונות ותחושות, למראות וצלילים שגורמים לנו. לא משנה מה הם גורמים לנו, אלא עצם הגרימה היא העיקר.
יש גורמים, ומאחוריהם גורמים, ומאחוריהם גורמים. מהו החופש? החופש הוא היעדר תכונות מוחלט. היעדר גורמים, היעדר מושלם, היעדר כל. הנפש היא הדבר חסר התכונות, הדבר שכלוא בחיים, בקיום, וצופה. והחופש היחיד הוא המוות.
בנוסף, או במקביל, או בעקבות, רצף מחשבתי לוגי זה, ישנו עוד רעיון, עוד משפט מחץ:
"המוות הוא מותרות. אפשר לחיות יפה מאוד גם בלי זה."
משמעות? מפוקפקת. בעיקר, זה נשמע לי מגניב. אבל זה מוביל אותי הלאה, למחשבה הבאה:
כל דבר הוא מותרות.
אין דבר שאי אפשר לחיות בלעדיו. בריאות, כסף, בית, משפחה, חברים. אפילו האושר, אינו הכרחי כלל וכלל. בעצם, הדבר היחיד שאי אפשר לחיות בלעדיו, הוא החיים עצמם. וגם זה לא נורא.
בעצם, עכשיו אנחנו חוזרים להתחלה, להיות הדברים מה שהם. לא יותר ולא פחות. מדוע האושר יותר טוב מהכאב? פשוט מאוד בגלל שאלה השמות שנתנו לדברים שהינם. אם תקרא לאושר סבל, לרע טוב ולכאב עונג, לא תשנה את הדברים שהינם. כלומר, עצם השם הוא חלק מהיות הדברים. הדברים אינם "טובים," או "רעים," אלא פשוט הם עצמם, כך ולא אחרת. השפה המושלמת תהיה שפה שבה לכל דבר יש מילה אחת המתארת אותו ורק אותו. או אז לא תהיה למונחים כמו "טוב" ו"רע" כל משמעות. לא יהיה ניתן לתת לדבר שמות תואר כלל, מכיוון שכל תאריו יהיו כבר כלולים במילה.
לא שיש בכך משום ביטול של הסובייקטיביות. נהפוך הוא. יש הכלה של הסובייקטיביות. הדברים הם הם עצמם, כולל התחושות שהם מעוררים בכל אחד ואחד. כמובן, השוואתיות והכללה הן הדרכים היחידות שלנו לתקשר. בלעדיהן אף אחד לא היה מסוגל להבין את השני. לעומת המצב הקיים?
בעצם, הסיסמה שאני מפיק מכל זה היא כזו: "אפשר לחיות גם בלי." ניתן למצות זאת אף יותר, ולומר: "אפשר לחיות." אבל בעצם, הלב של הלב של מה שאני מנסה לומר, מסתכם במילה אחת:
"אפשר."
הכל מתחיל, אולי, ממשפט: "דברים הם מה שהם." זהו מעין משפט מחץ שהגיתי, פתגם שכזה, סיסמה, שלפיה החלטתי לחיות את חיי. ייתכן וניגע בכך בהרחבה אחר כך.
אני רוצה לעסוק ברשומה זו דווקא בכמה ממחשבותיי היותר עדכניות. קרי, מה שאני מכנה "אופטימיזם שחור."
במה מדובר?
ובכן, הרהרתי לי בסוגיית הרצון החופשי. שוחחתי על כך עם אנשים רבים, כך זה התחיל. זאת אומרת, היו לי כבר את התשובות שלי בנושא, אבל הנושא צף ועלה כשניסיתי את כוחי בלהסביר את אותן תשובות לסובבים אותי.
וכך, ניגש לסוגיה, ולפתרונה, כפי שאני רואה אותו:
קחו סיטואציה של בחירה:
מהם הגורמים? יש לנו:
1 ישות בוחרת
X אפשרויות
1 החלטה
וזה אפילו לא משנה אם מרכיבי הישות כוללים:
1 נפש.
כך או כך, התסריט יתנהל כך:
אותה ישות, בבואה אל הבחירה, תפעל לפי אחת משתי אפשרויות:
או שהיא תפעל לפי שיקולים,
או שהיא תפעל באקראי.
אפשרי, כמובן, גם שילוב בין שתי האפשרויות הנ"ל.
לגבי האקראי, ברור מדוע יש כאן ניגוד של בחירה חופשית. הבה נבחן את התרחיש השני. שיקולים, מה הם כוללים? הם כוללים, כמובן, את הגורמים החיצוניים המשפיעים על הבחירה, ומובן שאין לבוחר כל שליטה עליהם, אלא שהם זניחים לעומת, ולא היו תקפים כלל אילולא, הרצון.
רצון זה, מהו? ניתן לדון בשאלה זו, אך לצורך העניין מדובר במכלול הגורמים הפנימיים המניעים את הבוחר. גם גורמים אלה, שימו לב, גם גורמים אלה אינם בשליטתו של הבוחר.
אנחנו לא יכולים לבחור את עצמנו. אנחנו לא יכולים לבחור מה אנחנו רוצים.
וחשבו, גם אילו יכולנו, הייתה בחירה זו דומה לסיטואציית הבחירה שתיארנו הרגע: גם בה יהיה חייב לפעול רצון כלשהו, אחרת כיצד תהיה בחירה? ואם ניתן לבחור את רצון זה, הרי שמוכרח להיות רצון שבוחר אותו, וכן הלאה וכל הלאה. בסופו של דבר, חייב להיות רצון שאינו פרי בחירה, שיניע את כל השאר.
אומר כעת, כהערת צד, שקיימת גם האפשרות שהבחירות נמשכות נצח, שמעל כל רצון ישנו רצון נוסף הבוחר בו, אבל אפשרות כזו, למיטב הבנתי, חסרת משמעות.
מכאן, אני מסיק שאין בחירה חופשית. אין שום מידה של שליטה, מכיוון שאין אף גורם הנמצא בשליטת הבוחר. למעשה, עצם הבחירה הוא אשליה, וכל פעולה נגרמת בעקבות נסיבות או אקראי.
לטענה שאמנם כל הנסיבות קיימות בסיטואציה של בחירה, אך עדיין יש יכולת לבחור בין האפשרויות, אענה כך:
מה מבדיל בין שתי סיטואציות זהות? זהות לחלוטין, בכל גורם ומרכיב, פנימי וחיצוני. כל התנאים והאפשרויות זהים, וכך גם כל הרצונות והתחושות הפנימיים. כיצד ייתכן שהבחירה תשתנה? אם הבחירה לא מתבססת על שום דבר, הרי שהיא שרירותית ואקראית, ולא ניתן לכנותה בחירה כלל.
מכאן דילוג קטן, לשלב הבא: החופש. החופש בלתי אפשרי, עצם הקיום כובל אותנו לרצונות ותחושות, למראות וצלילים שגורמים לנו. לא משנה מה הם גורמים לנו, אלא עצם הגרימה היא העיקר.
יש גורמים, ומאחוריהם גורמים, ומאחוריהם גורמים. מהו החופש? החופש הוא היעדר תכונות מוחלט. היעדר גורמים, היעדר מושלם, היעדר כל. הנפש היא הדבר חסר התכונות, הדבר שכלוא בחיים, בקיום, וצופה. והחופש היחיד הוא המוות.
בנוסף, או במקביל, או בעקבות, רצף מחשבתי לוגי זה, ישנו עוד רעיון, עוד משפט מחץ:
"המוות הוא מותרות. אפשר לחיות יפה מאוד גם בלי זה."
משמעות? מפוקפקת. בעיקר, זה נשמע לי מגניב. אבל זה מוביל אותי הלאה, למחשבה הבאה:
כל דבר הוא מותרות.
אין דבר שאי אפשר לחיות בלעדיו. בריאות, כסף, בית, משפחה, חברים. אפילו האושר, אינו הכרחי כלל וכלל. בעצם, הדבר היחיד שאי אפשר לחיות בלעדיו, הוא החיים עצמם. וגם זה לא נורא.
בעצם, עכשיו אנחנו חוזרים להתחלה, להיות הדברים מה שהם. לא יותר ולא פחות. מדוע האושר יותר טוב מהכאב? פשוט מאוד בגלל שאלה השמות שנתנו לדברים שהינם. אם תקרא לאושר סבל, לרע טוב ולכאב עונג, לא תשנה את הדברים שהינם. כלומר, עצם השם הוא חלק מהיות הדברים. הדברים אינם "טובים," או "רעים," אלא פשוט הם עצמם, כך ולא אחרת. השפה המושלמת תהיה שפה שבה לכל דבר יש מילה אחת המתארת אותו ורק אותו. או אז לא תהיה למונחים כמו "טוב" ו"רע" כל משמעות. לא יהיה ניתן לתת לדבר שמות תואר כלל, מכיוון שכל תאריו יהיו כבר כלולים במילה.
לא שיש בכך משום ביטול של הסובייקטיביות. נהפוך הוא. יש הכלה של הסובייקטיביות. הדברים הם הם עצמם, כולל התחושות שהם מעוררים בכל אחד ואחד. כמובן, השוואתיות והכללה הן הדרכים היחידות שלנו לתקשר. בלעדיהן אף אחד לא היה מסוגל להבין את השני. לעומת המצב הקיים?
בעצם, הסיסמה שאני מפיק מכל זה היא כזו: "אפשר לחיות גם בלי." ניתן למצות זאת אף יותר, ולומר: "אפשר לחיות." אבל בעצם, הלב של הלב של מה שאני מנסה לומר, מסתכם במילה אחת:
"אפשר."
No comments:
Post a Comment