רשומה זו תעסוק, באופן שעלול להיות מפתיע ולא טיפוסי כלל (או, לחליפין, לא) בניתוח של הסרט בארטון פינק.
באופן כללי, נהגתי לא לאהוב סרטים של האחים כהן. זה נכון, הם יודעים ליצור אווירה, ונכון, יש להם משפטים משעשעים מדי פעם, אבל זה פשוט לא הספיק לי לנוכח השרירותיות הביזארית וחסרת הפשר ששולטת בהם לכאורה. היום רצה הגורל והלכתי לסינמטק לצפות בסרט אחד של האחים כהן. כן, בארטון פינק, איך ידעתם???
ובכן, נהניתי מהצפייה, כי יש שם מתח אמיתי, והתרחשויות מרתקות בביזאריות שלהן. אבל, כרגיל, כשבסוף הסרט, במקום לסגור אי אלו קווי עלילה, או לתת הסברים להזיות שחזיתי, הסרט רק הלך והסלים במוזרותו, עד שהוא נגמר באחת. ובכן, לא הייתי מופתע במיוחד, ולא התחרטתי שראיתי את הסרט, כי בכל זאת נהניתי וראיתי חברים, אבל להתחבר? לא התחברתי.
שעות ספורות לאחר מכן, ואני בדרכי לביתי, קרה לי דבר מוזר. באחת נחתה עליי מן הבנה של הסרט. עכשיו, יש לי הרבה להגיד בגנות סרטים כאלה, שדורשים ממך הבנה. אפשר לומר שאין מדובר בהבנה כלל, אלא בהמצאה, בהשלכה של הפנימיות האישית של הצופה על הסרט. אפשר לומר זאת בגנות כל סוג של הבנה, בעצם.
בשלב הזה אני הולך לנטוש את ההתייחסות לסרט, ולהסתחרר בחזרה למשכני הקבוע ברבורי עיסוק עצמי פתלתלים.
מה, בעצם, מפריע לי כל כך בעיסוק בעצמי? מדוע קיים כזה מתח רב עצמה בין הנוכחות האישיותית שלי לבין זו של סובביי? הוא אולי קיים רק אצלי בראש, אבל זה לא מפחית מממשותו. טוב, נמאס לי. אני הולך לכתוב משהו אחר עכשיו. בונז'ור.
No comments:
Post a Comment