לימודי הגרמנת שלי במכון גתה, יום 2. מורה מחליף היום, ואווירה שונה לגמרי. האם זה בגללו? כך או כך, מחשבותיי נוסקות לעבר תופעה קשורה, ליתר דיוק, מן הפרט אל הכלל, מכיוון שבין אם חילופי המורים הוסיפו את חלקם ובין אם לא, זו דוגמא טובה.
אני מדבר, כמובן, על אפקט ההרשמה. כלומר, כיצד כל חיי נסובים סביב הצורך להרשים אחרים. מיהם אותם אנשים שעליי להרשים? לא תמיד נהיר. למעשה, רוב הזמן אין הדבר ברור כלל ועיקר.
קשר יש, כנראה, ליעל. יעל, או רוסי, או ורד, או, בקיצור, בבת עיני ומושא תשוקותיי, יהיו אשר יהיו (לא ניכנס לזה עכשיו.) גם במכינה חוויתי חוויה דומה, מה שמביא אותי לראות במכינה מעין מאהבת. אולי גם התיכון היה כזה. והצבא? ובכן, ייתכן כי הן וייתכן כי לאו. יחס למאהבת, כידוע, יכול ואף נוטה להיות אמביוולנטי, לפחות במקרה שלי.
מה משמעות הדבר? תמיד אני מנסה להרשים, להיות נוכח, לזכות בהערכה ותשומת לב, של בודדים או של חברה. ואמנם, קורה ואני מרגיש שזכיתי לה. ברם כאן בדיוק טמונה הבעיה, מכיוון שברגע שאני חש שהגעתי להישג כלשהו, אני באופן בלתי נמנע מרגיש נדון לכישלון. אני מרגיש כי הוכחתי את שהיה להוכיח, וכי מכאן והלאה לא נותר לי אלא לוותר או לאכזב. לאכזב ולהתאכזב, כמובן.
הנה, זה מה שקרה במכון גתה. אמש, הגעתי למכון וקרבי רוחש מלחץ. חשבתי על יעל. הייתי לחוץ, אבל גם הייתי ערני. תפקדתי יפה. הרגשתי שאני מתקדם, שאני מוביל, שאני מצליח. ואילו היום. היום לא. לא נלחצתי, וגם לא לכל השאר.
כך גם בשיעור הנהיגה הכפול ביום ראשון. בחציו הראשון הפתעתי את המורה לטובה, אחרי חודשים ארוכים ללא מגע הגה בידי. לעומת זאת, בחצי השני חלה הדרדרות ניכרת. מורי היקר ציין את הטוב, והעיר גם על הרע.
איך הגעתי למצב הזה? מה קרה?
ברמה כלשהי, זו הייתה החלטה שלי. החלטה מודעת. התפקוד המוצלח הזה, כאמור, תובע מחיר. הוא עולה לי בייסורים ובפחד, בלחצים שמשפיעים עליי עד הרמה הפיזית. ולמה? למה אני צריך את המרדף הזה? מדוע האושר שלי צריך להיות תלוי בו?
ובכן, הוא לא. כך החלטתי. אלא שבפועל, פשוט שיתקתי את עצמי לגמרי, וויתרתי על ההישג, אך למעשה לא על הרצון להשיג, למרות כל כמה שניסיתי להדחיקו.
במעט מאוד דברים אני מרגיש שהתמדתי בחיי. פריזבי הוא אחד מהם. עכשיו, הנגינה, קצת. אולם התופעה קיימת, תופעת ההוכחה והויתור. אני מנסה עכשיו לשנות את עולמי, ובמידה מסוימת מצליח. אבל שינוי זה מושך אחריו שינוי גורף של כל תפישתי את יחסי עם הסביבה, על חבריי, אהבותיי, משפחתי, החברה, הכל.
החיים הם כמו הצגה. השחקנים אולי נתונים, אבל הם יכולים לגלם כל תפקיד בדרמה שאנו כותבים, מביימים, וצופים בה. וכשהשחקנים מחליפים תלבושות באמצע ההצגה, ממש ככה, על הבמה, לא נותר לצופה אלא לתהות: "במה לעזאזל אני צופה? איפה ההיגיון במחזה? לאן הוא מתקדם? ולמה לעזאזל אני לא קם בזעם, עוזב את האולם ומשאיר מאחור את הפארסה הזאת?"
זה הכל להיום, אני הייתי שי קומרוב, שיהיה לכולכם שבוע טוב ופרחים בקנה.
בונוס! קבלו שיר:
אני מדבר, כמובן, על אפקט ההרשמה. כלומר, כיצד כל חיי נסובים סביב הצורך להרשים אחרים. מיהם אותם אנשים שעליי להרשים? לא תמיד נהיר. למעשה, רוב הזמן אין הדבר ברור כלל ועיקר.
קשר יש, כנראה, ליעל. יעל, או רוסי, או ורד, או, בקיצור, בבת עיני ומושא תשוקותיי, יהיו אשר יהיו (לא ניכנס לזה עכשיו.) גם במכינה חוויתי חוויה דומה, מה שמביא אותי לראות במכינה מעין מאהבת. אולי גם התיכון היה כזה. והצבא? ובכן, ייתכן כי הן וייתכן כי לאו. יחס למאהבת, כידוע, יכול ואף נוטה להיות אמביוולנטי, לפחות במקרה שלי.
מה משמעות הדבר? תמיד אני מנסה להרשים, להיות נוכח, לזכות בהערכה ותשומת לב, של בודדים או של חברה. ואמנם, קורה ואני מרגיש שזכיתי לה. ברם כאן בדיוק טמונה הבעיה, מכיוון שברגע שאני חש שהגעתי להישג כלשהו, אני באופן בלתי נמנע מרגיש נדון לכישלון. אני מרגיש כי הוכחתי את שהיה להוכיח, וכי מכאן והלאה לא נותר לי אלא לוותר או לאכזב. לאכזב ולהתאכזב, כמובן.
הנה, זה מה שקרה במכון גתה. אמש, הגעתי למכון וקרבי רוחש מלחץ. חשבתי על יעל. הייתי לחוץ, אבל גם הייתי ערני. תפקדתי יפה. הרגשתי שאני מתקדם, שאני מוביל, שאני מצליח. ואילו היום. היום לא. לא נלחצתי, וגם לא לכל השאר.
כך גם בשיעור הנהיגה הכפול ביום ראשון. בחציו הראשון הפתעתי את המורה לטובה, אחרי חודשים ארוכים ללא מגע הגה בידי. לעומת זאת, בחצי השני חלה הדרדרות ניכרת. מורי היקר ציין את הטוב, והעיר גם על הרע.
איך הגעתי למצב הזה? מה קרה?
ברמה כלשהי, זו הייתה החלטה שלי. החלטה מודעת. התפקוד המוצלח הזה, כאמור, תובע מחיר. הוא עולה לי בייסורים ובפחד, בלחצים שמשפיעים עליי עד הרמה הפיזית. ולמה? למה אני צריך את המרדף הזה? מדוע האושר שלי צריך להיות תלוי בו?
ובכן, הוא לא. כך החלטתי. אלא שבפועל, פשוט שיתקתי את עצמי לגמרי, וויתרתי על ההישג, אך למעשה לא על הרצון להשיג, למרות כל כמה שניסיתי להדחיקו.
במעט מאוד דברים אני מרגיש שהתמדתי בחיי. פריזבי הוא אחד מהם. עכשיו, הנגינה, קצת. אולם התופעה קיימת, תופעת ההוכחה והויתור. אני מנסה עכשיו לשנות את עולמי, ובמידה מסוימת מצליח. אבל שינוי זה מושך אחריו שינוי גורף של כל תפישתי את יחסי עם הסביבה, על חבריי, אהבותיי, משפחתי, החברה, הכל.
החיים הם כמו הצגה. השחקנים אולי נתונים, אבל הם יכולים לגלם כל תפקיד בדרמה שאנו כותבים, מביימים, וצופים בה. וכשהשחקנים מחליפים תלבושות באמצע ההצגה, ממש ככה, על הבמה, לא נותר לצופה אלא לתהות: "במה לעזאזל אני צופה? איפה ההיגיון במחזה? לאן הוא מתקדם? ולמה לעזאזל אני לא קם בזעם, עוזב את האולם ומשאיר מאחור את הפארסה הזאת?"
זה הכל להיום, אני הייתי שי קומרוב, שיהיה לכולכם שבוע טוב ופרחים בקנה.
בונוס! קבלו שיר:
ובכן,
גבירי ורבי
(רק
אני)
הכל ערוך,
ומוכן ומזומן
שחקנים במקומם
וילון מרומם
(הוא
הורם כבר מזמן)
במחי כף אל כף אורה
הבמאי
משוכתב התסריט בידי
ההמון
כאחוזים דיבוק
שינויים בליהוק
ברגע שאחרי האחרון
לא אדע,
לא אדע, לא
אדע
צחוק ובכות
מה טעם זו פארסה?
מה פשר דבר?
אפוס טרגדיה?
סאטירה קומדיה?
יאשתי זה כבר
אתם רוצים שאני אקח בחזרה
את התלבושות ואשאיר אתכם עירומים?!
זה מה שאתם רוצים?!
זה לא טוב למחזה.
אך תמהני,
מזמן לזמן
תמהני
כל התלבושות שייכות לי
לרגע נדמה
המולת הבמה
עיניים שקטות מחכות לי
אי צופה הוא גם שחקן?
(רק
אני)
מה המחיר,
מטרה היא מה?
ההיא כובלתני?
והוא,
דמיונני?
ההצבתיו במקומה?
כל התלבושות שייכות לי
שחקן ובמה בידי כלי
ברגע של דממה
אני על הבמה
ובהס הלט נשמע
צליל אשר נבלע בהמולת
השחק
בשקט השבריר
קול דק
No comments:
Post a Comment