עצמתי את עיניי והלטתי את ראשי בין ידיי, מתייפח חרישית, כששמעתי מעליי משק כנפיים רב עצמה. הרמתי את ראשי וראיתי, חגה מעליי, ציפור שחורה. גדולת גוף הייתה, וראשה היה קטן. צווארה היה דומה לזה של תרנגולת, בכך שהיה עבה והצטמצם לקראת הראש. מוטת כנפיה ואורך זנבה היו גדולים עד כדי גיחוך ביחס לאורך גופה, אם כי שיערתי כי מוצקותו של גוף זה מצריכה את כל כוחן של אותן כנפיים עצומות. בטופריה אחזה הציפור שתי ביצים, אחת בכל רגל.
הייתה זו, אתם מבינים, ציפור הפניקס האגדית, עוף החול. בעודי צופה, נחתה הציפור על ראש עץ. ראיתי אז, כי צמרתו של אותו עץ נעשתה, דרך מלאכת מחשבת, לקונסטרוקציה משוכללת של ענפים, זרדים, עלים שונים ומשונים מכל מיני צמחים, שניחוחם האקזוטי נישא עד אליי.
על תל בשמים זה התמקמה הציפור, נוחתת בעדינות ובחינניות למרות כובדה הניכר, מניחה את הביצים בזהירות אין קץ. תהיתי אז, כיצד ייתכן שעוף החול יטיל שתי ביצים? הרי בכל עת קיים רק עוף חול אחד ויחיד, זאת ידוע. תהיתי אם אולי רק אחת תבקע, דימיתי לי איזה מאבק הישרדות בין הגוזלים. אך ההבנה עתידה הייתה לבוא, כאשר לפתע, התנערה הציפור, מסמרת נוצותיה, ונראתה כאילו היא מתנפחת.
ממצע הבשמים החל להיתמר עשן. תחילה לא הבחנתי בכך, בקווים הדקיקים, אלא שעד מהרה אפפו את הציפור כמו צעיפי משי, ואז נתעבו עוד, השחירו והתמצקו, אך עוד דבקו בפניקס כמלבושים, במקום לנהוג כעננת עשן רגילה, ולהוסיף ולעלות מעלה, מעלה.
העשן השחור הסמיך אפף את העץ, את הציפור, את הביצים. חשתי כאילו הוא אופף גם אותי, למרות שניצבתי במרחק מה מן הבערה. כשהתפזר העשן, ראיתי גוזל, או, בעצם, היה זה אפרוח, כולו פלומה שחורה, מבצבץ מבין תלי האפר, מוקף שברי ביצה. אפרוח אחד ויחיד.
הבנתי אז, כי שוניו של הפניקס משאר הבריות מחייב את מה שלא הבנתי קודם. לכל חיה יש זכר ונקבה, והפניקס אינו יוצא דופן. אלא שהוא, היא, אחד ויחידה. אך הזכר והנקבה, חייבים להיות נפרדים במהותם. הם אינם יכולים לבקוע מאותה ביצה.
הייתה זו, אתם מבינים, ציפור הפניקס האגדית, עוף החול. בעודי צופה, נחתה הציפור על ראש עץ. ראיתי אז, כי צמרתו של אותו עץ נעשתה, דרך מלאכת מחשבת, לקונסטרוקציה משוכללת של ענפים, זרדים, עלים שונים ומשונים מכל מיני צמחים, שניחוחם האקזוטי נישא עד אליי.
על תל בשמים זה התמקמה הציפור, נוחתת בעדינות ובחינניות למרות כובדה הניכר, מניחה את הביצים בזהירות אין קץ. תהיתי אז, כיצד ייתכן שעוף החול יטיל שתי ביצים? הרי בכל עת קיים רק עוף חול אחד ויחיד, זאת ידוע. תהיתי אם אולי רק אחת תבקע, דימיתי לי איזה מאבק הישרדות בין הגוזלים. אך ההבנה עתידה הייתה לבוא, כאשר לפתע, התנערה הציפור, מסמרת נוצותיה, ונראתה כאילו היא מתנפחת.
ממצע הבשמים החל להיתמר עשן. תחילה לא הבחנתי בכך, בקווים הדקיקים, אלא שעד מהרה אפפו את הציפור כמו צעיפי משי, ואז נתעבו עוד, השחירו והתמצקו, אך עוד דבקו בפניקס כמלבושים, במקום לנהוג כעננת עשן רגילה, ולהוסיף ולעלות מעלה, מעלה.
העשן השחור הסמיך אפף את העץ, את הציפור, את הביצים. חשתי כאילו הוא אופף גם אותי, למרות שניצבתי במרחק מה מן הבערה. כשהתפזר העשן, ראיתי גוזל, או, בעצם, היה זה אפרוח, כולו פלומה שחורה, מבצבץ מבין תלי האפר, מוקף שברי ביצה. אפרוח אחד ויחיד.
הבנתי אז, כי שוניו של הפניקס משאר הבריות מחייב את מה שלא הבנתי קודם. לכל חיה יש זכר ונקבה, והפניקס אינו יוצא דופן. אלא שהוא, היא, אחד ויחידה. אך הזכר והנקבה, חייבים להיות נפרדים במהותם. הם אינם יכולים לבקוע מאותה ביצה.
No comments:
Post a Comment