אוקיי, אז הפסיכולוגית שלי, שהיא בעצם לא פסיכולוגית, אלא עובדת סוציאלית, ולכן, בכותרת, רשום "מטפלת," ביקשה ממני לכתוב, במהלך השבוע, אודות דברים שמעסיקים אותי. אוקיי, אז הנה, קבלו:
שניה, רק לפני שאני ממשיך, רצוי לציין שאתם חראות, ואני לא יודע למה אני משתף אתכם בשום דבר. כחברים, אתם לא שווים כלום, בגלל שאני שופך פה את הלב, וזה לא מעניין לכם את התחת, ואנשים שמוצאים עניין אמיתי בדברים שלי בזכות ערכם שלהם אין בכלל, אז בעצם כל מה שאני עושה עכשיו זה להשפיל את עצמי. אבל הנה, הנה זה בכל זאת:
אמרתי כבר בעבר, שאני מפחד מהרגשות שלי. אז בסדר, אני לא אוהב לפחד, להיות עצוב, נבוך, וכד'. זה מובן. אבל יש גם עוד: אני מפחד מכל הרגשות שלי כולם, בסופו של דבר. גם מהשמחה ומההנאה. למה?
בעצם, זה די מובן, וזה נובע ישירות מהחלק הראשון, כך שבעצם אני באנאלי כמו כולם, בעצם. כן. איפה היינו? באנאלי.
מה הפלא, בעצם? כשבכל פעם שהרשיתי לעצמי לאהוב נפגעתי, בכל פעם שהרשיתי לעצמי ליהנות התמכרתי, ובכל פעם שהרשיתי לעצמי לקוות התאכזבתי?
אני מדבר על אהבות רומנטיות שרמסו אותי, ועל חברים שבגדו באמוני, ועל קהילות שלא קיבלו אותי עד שהיה מאוחר מדי, ועל צבא שדפק אותי, ועל איך שהתמכרתי למשחקי מחשב ולדברים שנחשבים "בזבוז זמן," עד כדי כך, שזה מחק כמעט כל דבר אחר מתוך חיי, ועל איך שהדחף המיני שלי שולט בי, ולא אני בו.
אני לא יכול לסמוך על עצמי. כשבטחתי באינסטינקטים שלי, מצאתי את עצמי מסוגר ובודד, מרגיש כאילו אני מבזבז את כל זמני, שנוא וכעוס וכושל, ופשוט אומלל מכל בחינה. אז מה הפלא? מה הפלא שאני מפחד להיות עצמי?
שניה, רק לפני שאני ממשיך, רצוי לציין שאתם חראות, ואני לא יודע למה אני משתף אתכם בשום דבר. כחברים, אתם לא שווים כלום, בגלל שאני שופך פה את הלב, וזה לא מעניין לכם את התחת, ואנשים שמוצאים עניין אמיתי בדברים שלי בזכות ערכם שלהם אין בכלל, אז בעצם כל מה שאני עושה עכשיו זה להשפיל את עצמי. אבל הנה, הנה זה בכל זאת:
אמרתי כבר בעבר, שאני מפחד מהרגשות שלי. אז בסדר, אני לא אוהב לפחד, להיות עצוב, נבוך, וכד'. זה מובן. אבל יש גם עוד: אני מפחד מכל הרגשות שלי כולם, בסופו של דבר. גם מהשמחה ומההנאה. למה?
בעצם, זה די מובן, וזה נובע ישירות מהחלק הראשון, כך שבעצם אני באנאלי כמו כולם, בעצם. כן. איפה היינו? באנאלי.
מה הפלא, בעצם? כשבכל פעם שהרשיתי לעצמי לאהוב נפגעתי, בכל פעם שהרשיתי לעצמי ליהנות התמכרתי, ובכל פעם שהרשיתי לעצמי לקוות התאכזבתי?
אני מדבר על אהבות רומנטיות שרמסו אותי, ועל חברים שבגדו באמוני, ועל קהילות שלא קיבלו אותי עד שהיה מאוחר מדי, ועל צבא שדפק אותי, ועל איך שהתמכרתי למשחקי מחשב ולדברים שנחשבים "בזבוז זמן," עד כדי כך, שזה מחק כמעט כל דבר אחר מתוך חיי, ועל איך שהדחף המיני שלי שולט בי, ולא אני בו.
אני לא יכול לסמוך על עצמי. כשבטחתי באינסטינקטים שלי, מצאתי את עצמי מסוגר ובודד, מרגיש כאילו אני מבזבז את כל זמני, שנוא וכעוס וכושל, ופשוט אומלל מכל בחינה. אז מה הפלא? מה הפלא שאני מפחד להיות עצמי?
No comments:
Post a Comment