אז, כן, למי ששאל, העולם כולו הוא אשליה אחת גדולה. מדוע? מהסיבה הפשוטה שכל הדברים הם תלויי תפישה. כלומר, אין קיום בלתי הצופה האנושי. במילים אחרות, אם עץ נופל ביער, ואין אף אחד שישמע אותו, הוא משמיע צליל, אבל אם אין אף אחד שיספר על זה שהוא נפל, אז בעצם לא קורה כלום. הצליל קיים בתודעה. בעצם, יותר נכון יהיה לומר שאם הוא נופל, או שהוא משמיע צליל, או שהוא לא משמיע צליל, כתלות בתפישה. ובעצם, גם זה לא נכון, כי יכול להיות שהוא לא עושה את זה, ולא את זה. דברים לא חייבים להיות הגיוניים, וזאת האמת. אמת כואבת, לפעמים.
נגזר מכך שגם כל תקשורת היא שקרית. כלומר, בין העולמות התודעתיים שלנו אין מגע. אנחנו מפרשים אינטראקציות עם הסביבה שלנו בצורה מסוימת. כלומר, האינטראקציות עם הסביבה שלנו, שהן בעצמן אינן ברות קיום מחוץ לתודעה שלנו, מקבלות מאיתנו משמעות מסוימת, שגם היא לא קיימת מחוץ לתודעה שלנו. קיום אינו קיים מחוץ לתודעה שלנו.
בעצם, זה אומר, אם חושבים על זה, שתקשורת אכן קיימת, מכיוון שהקיום הוא תלוי תודעה, ולכן הקיום שבתודעה הוא הוא הקיום, ולא אחר. וזה נכון. ועם זאת, גם מה שאמרתי קודם נכון. כלומר, כל האמיתות הן שקר, אבל כל השקרים הם אמת. בכך מנסה אני לומר, כי כל דבר שנתפש בעינינו כאמת, אינו אמת במובן המלא של המילה, כלומר אין בו אבסולוטיות (או שמא יש, אם תופשים זאת כך,) והוא תלוי תפישה לחלוטין (אלא אם תופשים זאת אחרת,) והוא אינו מתקיים במעבר בין איש לרעהו, אלא רק בתוך כל אחד בנפרד (עם הסייג הרגיל.)
בה בעת, השקרים, שגם הם נתפשים כשקרים בזכות התודעה בלבד וכתלות בה, הם אמנם חלק מן הקיום, כמות שהוא.
כלומר, כל הקיום הוא ישות אחת, כפי שכבר ציינתי בעבר. כלומר, הדברים שקורים הם הכל. כלומר, אין הפרדה בין דבר לדבר, אלא זו שאנו מבצעים. אין אנו שונים מכלב, או עץ, או אבן. בעצם איננו מבצעים דבר, אלא קורים, כשם שכל שאר הדברים קורים.
ככל שאני מתרגל את החשיבה הסחרחרה הזו, אני מרגיש שאני מתרחק מלשונם ועולמם של בני האדם, ואינני רוצה לשוב. עם זאת, אני מרגיש מנותק כאן, לבדי. אני אבוד ובודד, אם אפשר לקרוא לזה כך. ניתן לטעון כי אבוד ובודד הם מונחים אנושיים, ואני, הרי, אינני כזה. בכל אופן, אני מרגיש שקיומי אינו שלם, והרי, זה מה שמשנה.
נגזר מכך שגם כל תקשורת היא שקרית. כלומר, בין העולמות התודעתיים שלנו אין מגע. אנחנו מפרשים אינטראקציות עם הסביבה שלנו בצורה מסוימת. כלומר, האינטראקציות עם הסביבה שלנו, שהן בעצמן אינן ברות קיום מחוץ לתודעה שלנו, מקבלות מאיתנו משמעות מסוימת, שגם היא לא קיימת מחוץ לתודעה שלנו. קיום אינו קיים מחוץ לתודעה שלנו.
בעצם, זה אומר, אם חושבים על זה, שתקשורת אכן קיימת, מכיוון שהקיום הוא תלוי תודעה, ולכן הקיום שבתודעה הוא הוא הקיום, ולא אחר. וזה נכון. ועם זאת, גם מה שאמרתי קודם נכון. כלומר, כל האמיתות הן שקר, אבל כל השקרים הם אמת. בכך מנסה אני לומר, כי כל דבר שנתפש בעינינו כאמת, אינו אמת במובן המלא של המילה, כלומר אין בו אבסולוטיות (או שמא יש, אם תופשים זאת כך,) והוא תלוי תפישה לחלוטין (אלא אם תופשים זאת אחרת,) והוא אינו מתקיים במעבר בין איש לרעהו, אלא רק בתוך כל אחד בנפרד (עם הסייג הרגיל.)
בה בעת, השקרים, שגם הם נתפשים כשקרים בזכות התודעה בלבד וכתלות בה, הם אמנם חלק מן הקיום, כמות שהוא.
כלומר, כל הקיום הוא ישות אחת, כפי שכבר ציינתי בעבר. כלומר, הדברים שקורים הם הכל. כלומר, אין הפרדה בין דבר לדבר, אלא זו שאנו מבצעים. אין אנו שונים מכלב, או עץ, או אבן. בעצם איננו מבצעים דבר, אלא קורים, כשם שכל שאר הדברים קורים.
ככל שאני מתרגל את החשיבה הסחרחרה הזו, אני מרגיש שאני מתרחק מלשונם ועולמם של בני האדם, ואינני רוצה לשוב. עם זאת, אני מרגיש מנותק כאן, לבדי. אני אבוד ובודד, אם אפשר לקרוא לזה כך. ניתן לטעון כי אבוד ובודד הם מונחים אנושיים, ואני, הרי, אינני כזה. בכל אופן, אני מרגיש שקיומי אינו שלם, והרי, זה מה שמשנה.
No comments:
Post a Comment