ההבדל המרכזי בין "יצירה" ו"בידור" הוא מי עומד במרכז: במרכז היצירה עומד היוצר, ולעומת זאת במרכז הבידור עומד הקהל.
מדובר, יותר מאבחנה אמנותית, בשתי גישות שונות ברמה האנושית. ניקח, לצורך דוגמה שרירותית ואקראית לחלוטין, אותי. אני רגיל לחשוב על עצמי כבדרן. אני זוכר באופן מובהק כמה אהבתי להצחיק אנשים, לנסות וליצור בשבילם משהו שהם יאהבו, ובכך לזכות גם אני באהבתם. זה זכור לי כמוקד חיי. עד היום אני מרגיש את הצורך הזה בתוכי, את הנזקקות למישהו אחר שייתן לקיומי משמעות. קרה לי, וזה היה כמעט מבהיל, שמצאתי את עצמי חולם להתחתן כבר עם מישהי, להתחתן ולהוליד ילדים, ולסגור עניין. לדעת בשביל מי אני חי, לזכות לביטחון ולהצדקה.
אבל עם השנים הלכה והתחזקה אצלי גם התנגדות לנטייתי זו, הטבעית או שלא טבעית. הרגשתי נבגד על ידי אותם אנשים שלכאורה נתנו לי משמעות, נבגד ופגוע. מצאתי את עצמי מתמרד כנגד כל אופן התנהלותי הקודם. נוכחתי לדעת כי "מצחיק" הוא אפיוני הבולט ביותר, והדבר לא נשא חן בעיניי כלל וכלל.
וגם אז, למרות שהאופן שבו התייחסתי להיענות לסובבים אותי השתנה, ה"קייטרינג" נותר עדיין ניצב על כנו. ועכשיו אני מוצא שכמעט התייאשתי מאנשים. לפחות, מאותו האופן בו אני תופס את הקשר שלי איתם. יש בי רצון נואש לבטא את עצמי באופן עצמאי ומנותק מכל אחד אחר, אלא שאני לא יודע איך בכלל לקיים דבר כזה. נאמנות לעצמי, עד כמה שאני יודע, משמעותה להיות תלותי וחסר עמוד שדרה ולעשות הכל בשביל לרצות את קהל הסובבים אותי. כיף גדול.
מדובר, יותר מאבחנה אמנותית, בשתי גישות שונות ברמה האנושית. ניקח, לצורך דוגמה שרירותית ואקראית לחלוטין, אותי. אני רגיל לחשוב על עצמי כבדרן. אני זוכר באופן מובהק כמה אהבתי להצחיק אנשים, לנסות וליצור בשבילם משהו שהם יאהבו, ובכך לזכות גם אני באהבתם. זה זכור לי כמוקד חיי. עד היום אני מרגיש את הצורך הזה בתוכי, את הנזקקות למישהו אחר שייתן לקיומי משמעות. קרה לי, וזה היה כמעט מבהיל, שמצאתי את עצמי חולם להתחתן כבר עם מישהי, להתחתן ולהוליד ילדים, ולסגור עניין. לדעת בשביל מי אני חי, לזכות לביטחון ולהצדקה.
אבל עם השנים הלכה והתחזקה אצלי גם התנגדות לנטייתי זו, הטבעית או שלא טבעית. הרגשתי נבגד על ידי אותם אנשים שלכאורה נתנו לי משמעות, נבגד ופגוע. מצאתי את עצמי מתמרד כנגד כל אופן התנהלותי הקודם. נוכחתי לדעת כי "מצחיק" הוא אפיוני הבולט ביותר, והדבר לא נשא חן בעיניי כלל וכלל.
וגם אז, למרות שהאופן שבו התייחסתי להיענות לסובבים אותי השתנה, ה"קייטרינג" נותר עדיין ניצב על כנו. ועכשיו אני מוצא שכמעט התייאשתי מאנשים. לפחות, מאותו האופן בו אני תופס את הקשר שלי איתם. יש בי רצון נואש לבטא את עצמי באופן עצמאי ומנותק מכל אחד אחר, אלא שאני לא יודע איך בכלל לקיים דבר כזה. נאמנות לעצמי, עד כמה שאני יודע, משמעותה להיות תלותי וחסר עמוד שדרה ולעשות הכל בשביל לרצות את קהל הסובבים אותי. כיף גדול.
No comments:
Post a Comment