הצילו או: איך הייתי אומלל ומצאתי נחמה ב... לא מצאתי נחמה.

הצילו. אני אומלל עכשיו. בואו אספר לכם למה.
נפגשתי עם יעל. הסתובבנו קצת, ואז באנו אליי. אז ברור, זה היה מבלבל והכל, כרגיל, אני בכלל לא בטוח מה אני מרגיש כלפיה. זה מן עירוב של אימה ומשיכה, ואני עד היום לא לגמרי מבין אותו. אבל אני חייב לפרום אותו. אני מוכרח.
כאב. זה גורם לי כאב. כאב פיזי. הגוף שלי מתכווץ עד כדי הפרעה בתפקוד. שלא לדבר על המוח.
החלטתי לנסות משהו, חלקית כדי להסיח את דעתי, וחלקית  כי זה משהו שרציתי לעשות. הוצאנו שתי גיטרות וניגנו כמה שירים.
אני אידיוט.
אני אידיוט גם בגלל הרעיון, וגם בגלל שברגע שהתחלנו לנגן הרגשתי כמו אידיוט על כמה שאני אפס, וגם בגלל שחשבתי לרגע שאולי זה לא יקרה. התאמצתי, כל כך התאמצתי, והייתי בטוח שאני משתפר. אבל לא. אני פשוט גרוע. אני אשאר לנצח גרוע. אני גרוע מדי בשביל אי פעם לא להרגיש אידיוט כשאני מנסה משהו, ואני פחדן מדי בשביל פשוט להנות ממה שאני עושה בלי להתחשב בדעתם של אחרים. לא שיעל אמרה משהו. זה רק אני.

ועכשיו, אני רוצה לצעוק, או לבכות, לספר למישהו מבעד לדמעות כמה שאני חסר ערך ואומלל. אבל אני לא יכול. אני לא יכול לבד, ואין מי שיקשיב לי. פשוט אין.

עכשיו התקשרתי לשלו. שאלתי אותו אם לפעמים מתחשק לו לבכות. הוא אמר שכן. שאלתי אותו מה הוא עושה. הוא אמר שאם הוא בבית, הוא או הולך לשחות, או הולך לישון. שאלתי אם זה עוזר. הוא ענה שזה בהשהיה. אמרתי אה. הוא שאל בחצי לב אם הכל בסדר. אמרתי שכן. אני לא יכול לבכות מול שלו.