אני אפתח בתיאור מקרה מוזר ומצער שפקדני לא כבר. היה זה יום עבודה רגיל, עבדתי מתשע בבוקר, עד אחת אחר הצהריים, ולאחר מכן שמתי פעמיי לעבר משרד השירות הציבורי לבריאות הנפש, לצורך קבלת הטיפול הפסיכולוגי השבועי שלי, וזריקת הרגעה. לא באמת לגבי הזריקה, סתם אמרתי.
הטיפול היה מאוד מוצלח, מבחינתי. הגעתי למסקנה מאוד חשוב, שרציתי לשתפכם בה. יש לי, משום מה, ובאופן מובהק כל כך שמתמיה שההבנה הזאת מרגישה עבורי כהתגלות, תפיסה שלפיה אני צריך לקבל כל מה שבא, ולהתאים את עצמי לעולם. מעולם לא ניסחתי לעצמי את זה במילים האלה. זה נראה לי עכשיו משהו כל כך מובן מאליו, וזה הגיוני, כי זו בעצם הבנה שהתגנבה אליי במשך שנים.
זאת אומרת, עד יום שלישי האחרון, בכל פעם שהייתי מספר על התנסותי כנגן כינור, או ליתר דיוק כילד שבמקרה יש לו כינור ביד אחת וקשת ביד השניה, הייתי מתאר כיצד שנאתי את השיעורים, איך המורה היה נוזף בי שוב ושוב, ואיך הייתי בוכה אחרי השיעורים. הייתי מסיים תמיד במשפט (רק רגע, הנה זה בא, תתכוננו...): אני לא מבין למה נשארתי שם בכלל.
אבל עכשיו הכל ברור. הכל הגיוני, או לפחות מוסבר, למי שמבחין הבחנות כאלה. נשארתי פשוט כי הנחתי שאם משהו לא בסדר, אני צריך פשוט להתאים את עצמי.
אבל, אתם יודעים, לא היו לי כל כך הרבה הזדמנויות להתאים את עצמי, כי כל פעם הדברים נקטעו. ובאיזשהו שלב, שעשוי להיות מוקדם יותר משנדמה לי, או משנדמה היה לי בעבר, אני בעצמי התמרדתי נגד רעיון התאמתי את עצמי לסביבה.
כאן אני לא יכול שלא להיזכר בימי האחרונים בבית הספר התיכון. כבר אז הבנתי שאני מבצע פעולת התמרדות. התמרדתי בבית הספר, אבל אני חושב שהאופן המדויק של ההתמרדות לא היה ברור לי כל צרכו. הייתי קרוע בין הרצון להצליח בלימודים, לבין רצון לא לחלוטין ברור. הרצון הלא ברור הזה היה בעיקרו כעס על זה שמודדים אותי לפי ציון. אלא שאני חושב שהרגשתי כבר אז, למרות שלא הבנתי זאת בדיוק, שהמרד האמיתי היה נגד הצורך שלי להימדד על ידי אנשים אחרים.
ובכן, כל זאת אמנם לא פחות מרכזי, אולם בכל זאת הופיע כחלק מסיפור רקע אחר לגמרי. ובסיפור זה, אחרי פגישתי המרוממת עם הפסיכולוגית, אצתי רצתי לפגוש את ידידי הטוב, שלו. הזה מהכותרת. וכן, הוא יודע על הבלוג הזה.
נניח לרגע לפולניות, ונחזור לסיפור: הייתי, כאמור, מרומם. שמח כמו שנדיר למוצאני. יצאתי אל הרחוב, שם חיכה לי שלו במכוניתו. קפצתי פנימה (דרך החלון,) וחיוך רחב על פני. שלום, שלום, וכן הלאה. אלא שתוך רגעים ספורים, נמחק החיוך כלא היה. מילאה אותי תחושת מחנק לא ברורה, חשתי את עצמי מתכווץ מבפנים. ממש, תחושות פיזיות. אושרי הקצר נמוג לו, וחשתי רק מועקה לא מובנת, שהועצמה מעצם חוסר הפשר הסתום. לא חשתי כעס על שלו (אני חושב,) ולא שום רגש שלילי אחר שאני מסוגל להגדיר, שהוא היה מטרתו, אלא פשוט חשתי אי נוחות עד כדי כאב. האושר, השמחה, השחרור, העצמיות שחשתי קודם, פשוט לא הצליחה לעבור איזה מחסום בינינו. משהו בדינמיקה משך אותי אחורה, והתסכול והעצב שחשתי היו מהלומה על גבי מהלומה. עם מי אני אשתף את עצמי ואת שמחתי אם לא עם חבריי?
הטיפול היה מאוד מוצלח, מבחינתי. הגעתי למסקנה מאוד חשוב, שרציתי לשתפכם בה. יש לי, משום מה, ובאופן מובהק כל כך שמתמיה שההבנה הזאת מרגישה עבורי כהתגלות, תפיסה שלפיה אני צריך לקבל כל מה שבא, ולהתאים את עצמי לעולם. מעולם לא ניסחתי לעצמי את זה במילים האלה. זה נראה לי עכשיו משהו כל כך מובן מאליו, וזה הגיוני, כי זו בעצם הבנה שהתגנבה אליי במשך שנים.
זאת אומרת, עד יום שלישי האחרון, בכל פעם שהייתי מספר על התנסותי כנגן כינור, או ליתר דיוק כילד שבמקרה יש לו כינור ביד אחת וקשת ביד השניה, הייתי מתאר כיצד שנאתי את השיעורים, איך המורה היה נוזף בי שוב ושוב, ואיך הייתי בוכה אחרי השיעורים. הייתי מסיים תמיד במשפט (רק רגע, הנה זה בא, תתכוננו...): אני לא מבין למה נשארתי שם בכלל.
אבל עכשיו הכל ברור. הכל הגיוני, או לפחות מוסבר, למי שמבחין הבחנות כאלה. נשארתי פשוט כי הנחתי שאם משהו לא בסדר, אני צריך פשוט להתאים את עצמי.
אבל, אתם יודעים, לא היו לי כל כך הרבה הזדמנויות להתאים את עצמי, כי כל פעם הדברים נקטעו. ובאיזשהו שלב, שעשוי להיות מוקדם יותר משנדמה לי, או משנדמה היה לי בעבר, אני בעצמי התמרדתי נגד רעיון התאמתי את עצמי לסביבה.
כאן אני לא יכול שלא להיזכר בימי האחרונים בבית הספר התיכון. כבר אז הבנתי שאני מבצע פעולת התמרדות. התמרדתי בבית הספר, אבל אני חושב שהאופן המדויק של ההתמרדות לא היה ברור לי כל צרכו. הייתי קרוע בין הרצון להצליח בלימודים, לבין רצון לא לחלוטין ברור. הרצון הלא ברור הזה היה בעיקרו כעס על זה שמודדים אותי לפי ציון. אלא שאני חושב שהרגשתי כבר אז, למרות שלא הבנתי זאת בדיוק, שהמרד האמיתי היה נגד הצורך שלי להימדד על ידי אנשים אחרים.
ובכן, כל זאת אמנם לא פחות מרכזי, אולם בכל זאת הופיע כחלק מסיפור רקע אחר לגמרי. ובסיפור זה, אחרי פגישתי המרוממת עם הפסיכולוגית, אצתי רצתי לפגוש את ידידי הטוב, שלו. הזה מהכותרת. וכן, הוא יודע על הבלוג הזה.
נניח לרגע לפולניות, ונחזור לסיפור: הייתי, כאמור, מרומם. שמח כמו שנדיר למוצאני. יצאתי אל הרחוב, שם חיכה לי שלו במכוניתו. קפצתי פנימה (דרך החלון,) וחיוך רחב על פני. שלום, שלום, וכן הלאה. אלא שתוך רגעים ספורים, נמחק החיוך כלא היה. מילאה אותי תחושת מחנק לא ברורה, חשתי את עצמי מתכווץ מבפנים. ממש, תחושות פיזיות. אושרי הקצר נמוג לו, וחשתי רק מועקה לא מובנת, שהועצמה מעצם חוסר הפשר הסתום. לא חשתי כעס על שלו (אני חושב,) ולא שום רגש שלילי אחר שאני מסוגל להגדיר, שהוא היה מטרתו, אלא פשוט חשתי אי נוחות עד כדי כאב. האושר, השמחה, השחרור, העצמיות שחשתי קודם, פשוט לא הצליחה לעבור איזה מחסום בינינו. משהו בדינמיקה משך אותי אחורה, והתסכול והעצב שחשתי היו מהלומה על גבי מהלומה. עם מי אני אשתף את עצמי ואת שמחתי אם לא עם חבריי?
נשמע לא פשוט ולא כיף, בעיקר כפי שאמרת, שרגעים אלה של התרוממות נדירים.
ReplyDeleteמקווה שבקרוב הוא יוכל להבין את פונקציית החבר שהוא אמור למלא, בין השאר.
ושיש אנשים אחרים שאתה יכול לשתף :)
אני לא מאשים אותו. אני גם לא יודע מהי פונקציית החבר שהוא אמור למלא. בכלל לא ברור היכן בדיוק הבעיה בכל הסיפור הזה.
ReplyDeleteצריך לבדוק הרגשת שהוא שידר משהו שסגר אותך.
ReplyDelete