יעל! יעל, למה את לא עונה לי?
פגשתי הרגע את אמא שלך. היא אמרה לי לשמור עלייך. אחר כך פגשתי את מישה. הוא אמר כל מיני שטויות וכמעט השכיח ממני את מה שהרגשתי.
אה, יכול להיות שפספסתי את זה באמת. בין הרגע בו פגשתי את אמא שלך לרגע שבו פגשתי את מישה, היה הרגע שבו ברחתי מהמקום בו פגשתי את אמא שלך. ולפני זה, היה את הרגע שבו היא אמרה לי לשמור עלייך. כן...
כשהיא אמרה את זה, הרגשתי הרבה דברים, שונים ומשונים. במבט לאחור, אני שמח שהצלחתי להרגיש משהו בכלל. אבל אל לי להתחמק: הדבר הראשון שהרגשתי... טוב, קשה לתת סדר מדויק, אבל אם ננסה, הדבר הראשון שהרגשתי הוא שזה באמת הדבר הנכון לעשות. לשמור עלייך. יחד עם התחושה הזו בא החשד הכבד שזה כנראה לא מה שאני עושה כרגע.
יחד עם אלה, היה כאן גם משהו אחר: מבוגרות. אמא שלך, שהיא בבירור אדם מבוגר (לדאבוני, טרם נחלצתי ממחשבות סטרטיות כאלה) התייחסה אליי כמבוגר, והפרידה אותנו ממך באיזושהי רמה. לא, אני לא חושב עלייך כילדה, אבל זו תחושה שקולה כמעט לשותפות בסוד, אבל עם תוספת חשובה של התבלין המוכר:
...**אחריות**
כן. כמעט שכחתי מהדבר הזה. תחושה מעולם נשכח. בעצם, כל התחושות האלה משכו אותי בפתאומיות של גומיה מתוחה שמשתחררת לעולם שחשבתי שהשארתי מאחור. זה גרם לי לתהות. מילותיה של אמך, יעל, יצרו אצלי הדהוד מוסרי, גרמו לי לחוש תועה מדרך שבמודע בחרתי לנטוש. תהיתי אם אני מועד למסלול מעגלי, התמרדות לכאורה שסופה למעשה לשוב לנקודת הפתיחה. תגובתי לאמך הייתה הנהון ראש ומלמול הן רפה וגנרי.
בהתרחקי ממנה צפו ועלו בי תהיות אלה. אולי הייתי צריך לומר לה משהו אחר. "אין חוקים באהבה ובמלחמה, כך אומרים." אין חוקים. לא באהבה, ולא במלחמה, ולא בשום דבר. ואני גם לא רוצה שיהיו חוקים. אני רוצה את החוקים שלי. אלא שההדהוד שחשתי גרם לי לתהות שמא הם כבר ידועים לי, בתוך תוכי, ואני מתעקש לכפור בהם. יהי כן.
וכך, בן רגע, השכיח ממני איזה טיפוס מטופס שכזה, שנפל עליי משום מקום, את כל זה. כן, אלה הם החיים. מטלטלים מדבר אחד לשני, קורים דברים, חולפות מחשבות, רגשות באים ועוברים, ובסוף מתים. עד אז, פשוט ממשיכים, כי אין ברירה בכל מקרה.
פגשתי הרגע את אמא שלך. היא אמרה לי לשמור עלייך. אחר כך פגשתי את מישה. הוא אמר כל מיני שטויות וכמעט השכיח ממני את מה שהרגשתי.
אה, יכול להיות שפספסתי את זה באמת. בין הרגע בו פגשתי את אמא שלך לרגע שבו פגשתי את מישה, היה הרגע שבו ברחתי מהמקום בו פגשתי את אמא שלך. ולפני זה, היה את הרגע שבו היא אמרה לי לשמור עלייך. כן...
כשהיא אמרה את זה, הרגשתי הרבה דברים, שונים ומשונים. במבט לאחור, אני שמח שהצלחתי להרגיש משהו בכלל. אבל אל לי להתחמק: הדבר הראשון שהרגשתי... טוב, קשה לתת סדר מדויק, אבל אם ננסה, הדבר הראשון שהרגשתי הוא שזה באמת הדבר הנכון לעשות. לשמור עלייך. יחד עם התחושה הזו בא החשד הכבד שזה כנראה לא מה שאני עושה כרגע.
יחד עם אלה, היה כאן גם משהו אחר: מבוגרות. אמא שלך, שהיא בבירור אדם מבוגר (לדאבוני, טרם נחלצתי ממחשבות סטרטיות כאלה) התייחסה אליי כמבוגר, והפרידה אותנו ממך באיזושהי רמה. לא, אני לא חושב עלייך כילדה, אבל זו תחושה שקולה כמעט לשותפות בסוד, אבל עם תוספת חשובה של התבלין המוכר:
...**אחריות**
כן. כמעט שכחתי מהדבר הזה. תחושה מעולם נשכח. בעצם, כל התחושות האלה משכו אותי בפתאומיות של גומיה מתוחה שמשתחררת לעולם שחשבתי שהשארתי מאחור. זה גרם לי לתהות. מילותיה של אמך, יעל, יצרו אצלי הדהוד מוסרי, גרמו לי לחוש תועה מדרך שבמודע בחרתי לנטוש. תהיתי אם אני מועד למסלול מעגלי, התמרדות לכאורה שסופה למעשה לשוב לנקודת הפתיחה. תגובתי לאמך הייתה הנהון ראש ומלמול הן רפה וגנרי.
בהתרחקי ממנה צפו ועלו בי תהיות אלה. אולי הייתי צריך לומר לה משהו אחר. "אין חוקים באהבה ובמלחמה, כך אומרים." אין חוקים. לא באהבה, ולא במלחמה, ולא בשום דבר. ואני גם לא רוצה שיהיו חוקים. אני רוצה את החוקים שלי. אלא שההדהוד שחשתי גרם לי לתהות שמא הם כבר ידועים לי, בתוך תוכי, ואני מתעקש לכפור בהם. יהי כן.
וכך, בן רגע, השכיח ממני איזה טיפוס מטופס שכזה, שנפל עליי משום מקום, את כל זה. כן, אלה הם החיים. מטלטלים מדבר אחד לשני, קורים דברים, חולפות מחשבות, רגשות באים ועוברים, ובסוף מתים. עד אז, פשוט ממשיכים, כי אין ברירה בכל מקרה.
No comments:
Post a Comment